אני לא מאמינה. אני פשוט לא מאמינה.

עזבו את זה שזה היה כל כך צפוי, וגם אמרתי להם מראש שזה יקרה.

זה כל כך מרגיז אותי שבא לי לבכות מרוב עצבים.

לירן - אח שלי, ודי - חברה הכי טובה שלי, לשעבר, בהתחשב בנסיבות. ידוע שהם ביחד. ידוע שאני לא סובלת את זה. ידוע שהיו לנו פול ריבים על זה. ידוע שניתקתי איתה קשר בעקבות זה. ולא, אני לא באמת כזאת שיטחית, פשוט דבר גרר דבר ובסופו של דבר זה מה שקרה.

ועכשיו? עכשיו לא רק שאין לי שום כבוד אליה, אני גם די נרתעת ממנה. לא בדיוק ניתקתי איתה קשר, אבל אני גם לא אקפוץ על הזדמנויות לדבר איתה. למעשה, מבחינתי, אני לא מדברת איתה בכלל, אלא אם כן היא יוזמת את השיחה, וגם אז אני לא אגיב לנלהבות יתר.

בטוח שהיא שמה לב לזה. מספר הפעמים שדיברנו בזמן האחרון מעיד על כך. לירן גם הודה שהיא דיברה איתו על זה. זה היה שקוף כמעט כמו שמה שקרה יקרה.

אז מה בעצם קרה, אתם שואלים?

אוקי, אז אני אסביר.

אחרי שחזרתי לארץ והיה לנו את הריב ההוא, היא הבטיחה לי שכשהיא היא תעבור לגור בארץ, לא משנה מה, היא לא תעבור לגור בבית שלי.

לא משנה שידעתי שזה יקרה בכל זאת וגם אמרתי להם את זה. הם, כמובן, הבטיחו לי שאין לי מה לדאוג. דאגתי. מסתבר שגם הייתה לי סיבה לדאוג.

היום הוא הודיע לי שבסוף אין ברירה, ועוד חודשיים וחצי כשהיא תעבור לגור בארץ הם בכל זאת יצטרכו לישון אצלנו. לא, סליחה. הוא "התייעץ איתי", לפי מה שהוא אומר.

תסכים איתי שלא משנה מה אני אגיד לך עכשיו, אפילו אם אני אגיד לא מיליון פעם, אתה בכל זאת תעשה את זה?

-שתיקה-

אז אתה לא מתייעץ איתי. אתה מודיע לי.

מבחינתי, כל עוד היא גרה בבית הזה, אני לא מתכוונת לחזור לשם.

היא אשכרה כופה את עצמה לתוך בית שהיא לא רצוייה בו, גורמת לתחכים ובעיות בתוך המשפחה ומרחיקה אותי מהמשפחה שלי.

אני עצבנית ומדוכאת ברמות, וכל מה שאני רוצה עכשיו זה מישהו שיחבק אותי.

לא חיבוק וירטואלי או כל דבר כזה או אחר. חיבוק אמיתי ממישהו אמיתי שבאמת פה בשבילי.

אם רק היה אחד כזה.