מצב רוח: עצובה

מוזיקה: Edwin McCain - I'll Be

טוב, אז בסוף לא הלכתי.

אוף... ממש אין לי מצב רוח היום. אני מרגישה מבואסת.

המנהלת של המנהלת של הבית ספר שלי (בקיצור מי שאחראית על הכל) התקשרה אלי קודם להודיע לי שאחות של עיינת נהרגה בשטחים אתמול.

עיינת היא זאת שהפנתה אותי לבית ספר שאני נמצאת בו עכשיו אחרי שעזבתי את הבית ספר הקודם (לא נכנסת לפרטים בקטע הזה), מאז נפגשנו משהו כמו פעם בשבוע לדבר. אבל זה לא היה בקטע של משהו שאני חייבת ללכת אליו, תמיד דיברנו כמו חברות על בגדים, אופנה, גברים ודברים כאלה.

בכל מקרה, היא אמרה לי שאני יכולה ללכת להלוויה, אבל לא נראה לי שאני אלך... אני לא אוהבת דברים כאלה  (לא שאני מכירה מישהו שכן).

אתמול בבית ספר היה די נחמד. אני והמורה שלי לתנ"ך התחלנו סתם לדבר כמו תמיד.

הוא ממש אחלה מורה. אולי אפילו המורה הכי טוב שהיה לי אי פעם. חוץ מזה, כל מי שגורם לתנ"ך להישמע מעניין חייב להיות משהו מיוחד!

אז הוא סיפר לי על איזה ויכוח שהיה לו עם המנהלת שלו או משהו כזה בקשר לשיטת לימוד של תנ"ך שיש עכשיו, שהם לא ממש מתעמקים בסיפורים עצמם של התנ"ך ויותר מעניין אותם שידעו מה זה תקבולות ודברים כאלה.

ואז!

דני: ובגלל זה, שירי... אני מתפטר מהוראה

אני:  מה??

דני: כן. כבר הודעתי לאנקורי (הבית ספר השני שהוא מלמד בו) שאני מתפטר והם יחפשו לי מחליף

אני: אבל... זה סופי? (הוא תמיד היה צוחק על המנהלת שם שהוא מתפטר אבל הוא אף פעם לא באמת עזב)

דני: כן, זה סופי

אני: רגע, אז אתה עוזב גם כאן?

דני: מה פתאום, כאן אני לא יכול לעזוב... אני אוהב לעבוד כאן, אני בכלל לא חושב על זה בתור עבודה

אני: *נושמת לרווחה*

הוא אמר שהוא רוצה להיות מרצה, כי אז הוא מלמד סטודנטים שבאים ללמוד בגלל שהם רוצים, לא בגלל שהם חייבים. יש בזה היגיון... אני רק שמחה שהוא לא עוזב את הבית ספר שלי

ההלוויה התחילה לפני 10 דקות...  אין לי כח לכתוב יותר.

יותר מאוחר אני אפרסם פוסט עם ההזמנות.