אני מרגישה שהתחלתי להזניח קצת את הבלוג. זה לא שאין לי מה לספר, או שאין לי זמן לכתוב את זה. פשוט... לא יודעת, אולי התעצלתי.

לפני שבועיים ישבתי לדבר עם אחת החיילות בבסיס שלי. לא יודעת איך בדיוק הגענו לזה, אבל התחלנו לדבר על כל העניין עם לירן ודיאנה. סיפרתי לה בקצרה יחסית על כל מה שהיה ואיך המצב עכשיו. מסתבר שגם לה קרה מקרה דומה מאוד עם חברה הכי טובה שלה ואחיה, רק שלמזלה אצלה זה הסתיים בזה שהם נפרדו. היא וחברה שלה מעולם לא חזרו לדבר שוב מאז, אבל לפחות היא הוציאה אותה מהחיים שלה ולא צריכה לראות אותה או לשמוע ממנה יותר.

יש לה מזל. מזל שלי לא היה. הלוואי שגם הם יפרדו פתאום ואז באמת לא תהיה לה סיבה להמשיך להידחף לי לתוך החיים שוב ושוב.

בכל מקרה, דיברנו על זה והיא גרמה לי להבין שהבית הזה זה המקום שבו אני מרגישה הכי טוב ואסור לי לוותר עליו בשום פנים ואופן, ובטח שלא בגלל מישהי כמוהה.

היה ממש נחמד סוף סוף לדבר על עם מישהו שמבין אותי באמת. זה לא שכל השאר לא תמכו בי או לא עזרו לי... פשוט הם לא באמת הבינו. הם לא עברו את זה גם ולכן לא הבינו אותי לחלוטין. אני בעצמי לא הצלחתי להבין למה הרגשתי מה שהרגשתי ולמה זה הפריע לי כל כך לראות אותם ביחד מלכתחילה, אז איך אפשר לצפות מאחרים שכן יבינו? כולם תמיד אמרו לי שאם היינו חברות כל כך טובות הייתי צריכה לשמוח בשביל אחי שמצא מישהי כזו טובה. אבל שוב... לא יודעת להסביר את זה. ומצד שני, היא כן הבינה את זה, כי גם היא עברה בדיוק את אותו הדבר. אז כנראה שכן יש בזה משהו, אולי אפילו קצת הגיוני.

הגיע לו הסופשבוע ואני החלטתי שאני חוזרת הבייתה - למקום בו אני מרגישה הכי טוב. נשארתי שם סופשבוע שלם והרגשתי מעולה עם זה.

זה הבית שלי. זה המקום שלי. הפעם אף אחד לא יצליח להבריח אותי מפה - אפילו לא היא.