מצב רוח: לא משהו

מוזיקה: Aaron Carter - Keep Believing

הבטחתי... הבטחתי לו שאני לא אהיה עצובה. אני מצטערת שאני לא יכולה לעמוד בהבטחה.

הייתי אמורה להיפגש עם ניר היום בתל אביב. כל כך חיכיתי לרגע הזה. מהרגע שעליתי על הרכבת ממנו ביום רביעי בערב, שהתחבקנו והתנשקנו על הספסל ברציף, שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי... מאותו רגע לא יכולתי לחכות עד הפעם הבאה שנתראה.

ספרתי את הימים, את הדקות... חשבתי עליו כל הזמן.

חשבתי על המילים היפות שהוא אמר לי, כשהיינו ביחד בחדר שלו, מחובקים. איך שהרגשתי את הלב שלי ושלו פועמים בחוזקה ביחד, כמו שאנחנו היינו יחד. חשבתי על כל מה שהרגשתי מהרגע שראיתי אותו, ופשוט לא יכולתי להפסיק. הסתובבתי ברחובות עם חיוך מטופש על הפנים בלי שום סיבה מיוחדת.

מכל הגברים שהכרתי, בחיים לא היה לי מישהו כמוהו.

אז למה זה חייב להיות כל כך קשה...?

למה דווקא שמצאתי מישהו שכל כך מתאים לי, שלא איתי בשביל לנצל אותי, שחושב על דברים אחרים חוץ מלהכניס אותי למיטה... למה הוא חייב להיות כל כך רחוק?

אני מוכנה לחכות עוד כמה ימים בשביל לראות אותו שוב, אני אחכה אפילו יותר, אבל האם גם הוא יחכה לי?

כשדיברנו מוקדם יותר והוא אמר שהוא לא יוכל להגיע לתל אביב היום, הוא אמר שהוא חשב שנוכל לשבת ולדבר סוף סוף, ועכשיו אי אפשר... אני חושבת שהוא מתחיל לחשוב פעמיים בקשר לכל הסיפור ביננו. זה מפריע לו עד כדי כך שהוא יהיה מוכן לוותר על מה שיש לנו? על מה שיכול להיות לנו בהמשך?

הוא עוד לא אמר לי כלום בקשר לזה, אבל נראה.

אולי כשנתראה שוב, כשנרגיש שוב מה שהרגשנו כשהיינו אחד בזרועות של השני, אולי אז נוכל להחליט סופית מה לעשות.

הוא אמר שביום רביעי כנראה נוכל להיפגש שוב.

זה רק עוד 4 ימים...

אז למה זה כל כך קשה?