אני חושבת שמאז שאני זוכרת את עצמי רציתי לטוס לחו"ל.

עוד מאותה התקופה שהייתי בבית ספר יסודי וכל שנה סיפרתי מחדש לכל החברים שלי שאני טסה לארה"ב לדודים שלי, כי אבא שלי הבטיח, וכמובן שאם אבא מבטיח זה הולך לקרות.

טוב, אני לא מאשימה אותו. באמת היו לו כוונות טובות. לא אשמתו שזה לא הסתדר בסוף, או שבמשך הזמן כל החברים שלי כבר ידעו שאני "משקרת" ושזה לא הולך לקרות.

לפני 3 שנים הצלחתי להגשים לעצמי את החלום וטסתי לחו"ל בכוחות עצמי, מהכסף שעבדתי כדי להרוויח.

אבל במשך שנים, עוד לפני שטסתי לאסטוניה, חלמתי לטוס ללונדון. אני בטוחה שהקוראים הותיקים יותר בבלוג זוכרים את כל הפעמים שתכננתי והייתי אמורה לטוס לשם, ובסוף מכל מיני סיבות זה פשוט לא הסתדר.

עכשיו אני כבר חיילת משוחררת. בן אדם בוגר. עבדתי לפני הצבא, וגם אחרי הצבא. עבדתי, ולא רצתי לבזבז הכל כמו כולם (טוב, בזבזתי קצת, אבל הכל במידה) - וחסכתי. ועכשיו אני הולכת להגשים לעצמי עוד חלום.

בתאריך 11 למאי 2007 אני טסה ללונדון לשבועיים מהכסף שאני חסכתי לעצמי.

וכן, הפעם זה רישמי. כבר יש כרטיסים, כבר וידאתי מקום ללון בו בתקופה שאהיה שם ומכאן כבר אין דרך חזרה.

כמה שאני גאה בעצמי.