מצאתי מכתב שאמא שלי כתבה לאמא שלה, סבתא שלי, ז"ל.

לא התכוונתי לחטט, אבל זה פשוט היה מונח לו על שולחן העבודה. לא יודעת אם היא רצתה שיראו או לא, ואם לא, אני מצטערת.

המכתב כל כך ריגש אותי שעלו לי דמעות. היא סיפרה שם על איך כשהייתה קטנה היא צחקה על אמא שלה שלגדל ילדים זה פשוט, ואיך היא מתחרטת על המשפט הזה עד היום ומבינה יותר טוב עכשיו.

מסופר שם על כל מיני דברים שיצא לה לחוות דרך הילדים שלה... מהילדות ועד הילדים שלהם - הנכדים שלה. על פצע בברך, לימודים, צבא, חתונה, וילדים. על איך לכל דבר יש משקל, אבל תמורה. הרגשתי את תחושת הגאווה שלה בכל ההשגים הללו. אבל איכשהו, לא הרגשתי כלולה בהם. אני יודעת שאני הכי צעירה מבין ארבעתנו ויש לי עוד זמן לעבור את זה גם. וכמובן שהיא דואגת להגיד לי שהיא גאה בי בכל צעד קטן שאני עושה, גם אם זה דבר קטן כמו הפעם הראשונה שאפיתי עוגה... אבל בכל זאת אני מרגישה שאני לא עושה מספיק כדי לגרום לה גאווה כמו כולם. אני יודעת שמגיע לה יותר מזה.

ומעל הכל, הדבר שנשאר בי מעל הכל מהמכתב הזה, הוא העובדה הכואבת שהייתה לי סבתא כל כך נפלאה, כל כך תומכת, כל כך אוהבת - סבתא שמעולם לא יצא לי להכיר, אפילו לא בתור ילדה. זה קצת אבסורד להתגעגע לבן אדם שלא מכירים, אבל אני מתגעגעת אליה.

סבתא, תודה לך. תודה על שהבאת לי את אמא שלי. תודה על שהיית מי שאת, שלפי מה ששמעתי היה מעל ומעבר.

תנוחי על משכבך בשלום.