?Are my lips unkissable

?Are my eyes unlookable

?Is my skin untouchable

?Am I unlovable

עברו כבר 3 שנים מאז פעם אחרונה שידעתי מה זו אהבה.

אני לא מתכוונת סתם אהבה, אלא אהבה אמיתית. אהבה הדדית.

אהבה שיש בין 2 אנשים שמרגישים אותו דבר אחד כלפי השני.

כבר 3 שנים שאני מנסה להגיע לזה שוב.

אני יודעת שהייתה לי זכות עצומה לחוות דבר שכזה, למרות שזה לא נמשך זמן רב מידי.

אני יודעת שיש כאלה שלא חווים את זה כלל.

אני גם יודעת שהחלל הריק שנשאר כשזה נעלם הרבה יותר כואב אחרי שיודעים מה מפספסים כשאין את זה.

וככל שניסיתי להגיע לזה ולחוות את זה שוב, נפגעתי כל פעם מחדש.

ככל שהתקרבתי למישהו יותר, הוא התרחק יותר.

ככל שהרגשתי יותר, הוא נעלם יותר.

ככל שאהבתי יותר, נפגעתי יותר.

אולי נועדתי להיות לבד.

Love is only for the lucky and the strong

The Rose / Westlife

מכירים את זה שאתם רואים סרט רומנטי, מהסוג שבהתחלה כלום לא מסתדר ואפילו קצת קשה, אבל בסוף תמיד פתאום הכל מסתדר והזוג חי באושר ועושר?

סרטים מהסוג שכולנו נוטים להאמין שזה משהו שיקרה לכולנו בסופו של דבר... שזה רק עניין של זמן, עד שנגדל קצת יותר ונמצא את "האחד".

זה כזה בולשיט.

כולנו יודעים עמוק בתוכנו שזה ככה רק בסרטים ושבמציאות דברים כאלה לא קיימים. לא קיים גבר מושלם, או אהבה מושלמת, או חיים מושלמים.

אני תמיד האמנתי שכן... אולי הכל רע לי עכשיו, אבל בסוף אני אפגוש את הגבר הזה שישנה את הכל. שיעשה אותי מאושרת באמת.

ועכשיו, אחרי 19 שנים ו 8 חודשים, נמאס לי. נמאס לי לחיות בבועה שבה נראה שהכל מסתדר בסופו של דבר. זה לא מסתדר. למעשה, זה רק הולך ונהיה קשה יותר וכואב יותר.

כל גבר שפגשתי, כל רגש שהרשתי לעצמי להרגיש, כל אהבה שהרשתי לעצמי לאהוב... הכל חזר לנקום בי, כאילו ביצעתי איזשהו פשע. כאילו עשיתי דבר שלא הייתי צריכה.

חשבתי פעם שדברים כאלו אמורים לחזק אותי וללמד אותי הלאה לקשרים עתידיים, אבל נוכחתי לגלות שזה לגמרי לא ככה. ולא רק זה, זה רק מחליש אותי והופך אותי לאדם פטתי. אדם שמוכן לנסות כל סוג של קשר עם כל סוג של גבר שמראה בי רק טיפת התעניינות. אולי מתוך תמימות יתר ותקווה שאולי הפעם יהיה בזה יותר... אולי יצא מזה משהו.

אז הגיע הזמן להעמיד דברים על מיקומם.

אני בת 19.

שכבתי לראשונה עם גבר שאמנם אהבתי, אבל עמוק בפנים ידעתי שלא יצא מזה כלום.

ביליתי את שלושת השנים הבאות בניסיון להתגבר עליו, תוך כדי נטישה של כל הדברים החשובים באמת, כולל הכבוד העצמי שלי - ובכך בזבזתי את השנים הכי יפות שלי, והכרחתי את עצמי להתבגר בכוחות עצמי.

בניתי סביבי כל כך הרבה חומות שלא שמתי לב שלכדתי את עצמי בפנים תוך כדי, בלי שום דרך לצאת החוצה.

התאהבתי בפעם השנייה, למרות כל המאמצים שזה דרש ממני.

נפגעתי בשנית.

בניתי עוד חומות ולכדתי את עצמי אפילו עמוק יותר בפנים.

את הגברים שבאמת אהבו אותי והיו עושים הכל למעני - הרחקתי. לא הייתי מסוגלת להרגיש כלפיהם שום דבר.

רציתי לאהוב, אבל איכשהו תמיד כיוונתי לבלתי מושג.

פיתחתי אין-ספור קשרים חסרי משמעות רק בשביל לקבל תשומת לב, להרגיש קרובה למישהו, להרגיש שלמישהו אכפת ממני.

התאהבתי שוב. הייתי מוכנה לתת את כל כולי למענו, אם רק יתן לי. היה נדמה לזמן-מה שככה יהיה... ואז נפגעתי שוב.

איכשהו מצאתי את עצמי מחפשת שוב כל קשר שיגרום לי להרגיש רצוייה... אפילו רק לרגע. אפילו אם זה יחלוף. לפחות כאן אף אחד לא מנסה לגרום לזה להראות יותר ממה שזה באמת.

כל מה שרציתי אי פעם זו רק אהבה. לאהוב ולהיות נאהבת בחזרה, כי באמת שאין הרגשה נפלאה יותר מזה.

ורק לאחרונה הבנתי שזה לעולם לא יקרה.

אני מרגישה כל כך לבד...

"I've never been the praying kind

But lately I've been down upon my knees

Not looking for a miracle

Just a reason to believe."

Hold Me / Savage Garden

התחלתי לכתוב פוסט ארוך ומפורט, ובאמצע החלטתי להפסיק.

למה?

ככה.

כי אין לי כח להכנס לדברים יותר מידי כרגע... זה רק עושה לי יותר רע.

יש יותר מידי דברים בזמן קצר מידי וקשה לעכל את הכל.

כואב לי, אני מתגעגעת, רע ולי ובא לי לבכות.

כל כך נמאס לי לבכות.

קשר אחד קטן ומסכן.

2 אנשים.

זוג.

מי היה מאמין שדבר כזה יגרום לכל כך הרבה צרות?

מי היה מאמין שאחת שהחשבתי אותה בתור הדבר הכי קרוב לאחות שמעולם לא הייתה לי תעשה כל כך הרבה דברים כל כך אגואיסטים בידיעה שזה בא על חשבון אנשים אחרים?

שאחי לא רק יתמוך בזה, אלא גם יזום את הדבר הכי גרוע מבין כל הדברים שעשתה.

שאמא שלי תאפשר לזה לקרות.

ועכשיו איבדתי את חברה הכי טובה שלי,

את אחי,

את המשפחה שלי,

ואת הבית שלי.

אני בספק אם היא שווה את זה.

ביום חמישי לקחתי לעצמי יום חופש מהצבא במטרה לעשות כמה סידורים שלא מצאתי להם זמן כבר כמה חודשים.

בין הסידורים החלטתי ללכת לבקר איפה שעבדתי לפני שהתגייסתי. הביקור עצמו היה ממש נחמד. היה כיף לראות שוב את כל מי שעבדתי איתם ולהתעדכן במה שקורה איתם. אחרי שכולם יצאו לכל מיני פגישות עם לקוחות, התיישבתי לדבר קצת עם הבוסית שלי לשעבר, ריקי. מפה לשם איכשהו השיחה הגיעה לעניין עם די ולירן. אני חייבת להודות שמבין כל האנשים שדיברתי איתם על זה, השיחה איתה השפיעה עלי הכי הרבה. אולי בגלל שהיא מבוגרת ועברה קצת יותר מבני עשרה ולכן מבינה קצת יותר, אולי בגלל סיבה אחרת... בכל מקרה, זה עשה לי משהו. היא אמרה שכל עוד אני מתמקדת במה שקורה איתם ועושה הכל כדי לפעול נגדה, ככה לירן יותר יתמקד באיך להגן עליה מולי ולא בקשר שלו איתה, וכל עוד זה קורה הוא לא שם לב לכל הבעיות שלהם ואיך שהם חופרים לעצמם את הבור שיתקעו בו אחר כך. הם סך הכל גרים ביחד 3 שבועות והכל עוד טרי ונחמד ובגלל זה לא אכפת לו לעשות בבית את כל המטלות שהיא צריכה לעשות, אבל אף גבר לא יהיה מוכן לעשות את זה לאורך זמן. בעצם, כל עוד אני ממשיכה עם ה"מלחמה" שלי נגדה, אני הופכת להיות הדבק ביניהם - מה שיגרום להם להתמקד בלהגן אחד על השני נגדי במקום להתמקד במה שהם צריכים לעבוד עליו.

כשקמתי ביום שישי, הגעתי להחלטה שאני נוסעת הבייתה לסופשבוע. ולא רק זה, החלטתי להחזיר את זה כדבר קבוע. לא לברוח יותר.

באותו הערב יצאנו יחד אני, דורון, לירן, די, ועוד כמה חברים משותפים לחוף הים ליד חדרה. קנינו כמה בקבוקי שתייה וחטיפים, הבאנו נרגילה ושקי שינה, והתמקמנו שם. ישבנו כולנו שם עד הבוקר, ואז חזרנו הבייתה. היה לילה ממש כיף. אני חושבת שכולנו נהננו שם... אפילו אני.

היום אבא שלי התקשר אלי ואמר לי שדי ולירן רוצים לצאת לראות סרט היום בערב, אז כשאני אחזור אליו אני אקח אותם איתי באוטו ואז הם יסעו משם. ישר סירבתי. הוא התחיל להתווכח איתי ושאל מה זה מפריע לי וגם ככה עכשיו אני איתם באותו הבית אז מה מפריע לי לנסוע איתם באותו האוטו וכו'. האמת, לא ידעתי מה לענות על זה. אמרתי לו שככה אני רוצה וזהו. זה נגמר בזה שהתחיל לאיים עלי שאם אני לא אעשה את זה פעם הבאה הוא לא יתן לי את האוטו וזהו. אמרתי לו שיעשה מה שבא לו ושיעזוב אותי בשקט וניתקתי.

סיפרתי לאמא שלי מה קרה, שהיא הסכימה איתי לגבי הכל. קמתי והלכתי לחדר של לירן. הוא היה שם איתה, אז קראתי לו החוצה והתחלתי לצעוק עליו. הוא אמר שהוא לא אמר לו לאיים עלי ככה וזה לא אשמתו שהוא אמר את זה ואני לא צריכה לצאת עליו ככה בגלל זה.

בסדר, אז אמרתי לו שלפחות יתקשר לאבא שלי ויגיד לו שהם ימצאו כבר דרך אחרת להגיע, כדי שאני לא אדפק בגללם. הוא אמר שאתמול לא הפריע לי לצאת איתם אז מה פתאום עכשיו זה כן מפריע לי. שוב לא ידעתי מה לענות, למרות שידעתי בוודאות שזה כן מפריע לי. בשלב הזה אמא שלי באה והתערבה. היא אמרה לו שבמקום להעריך את כל מה שאני עושה ואיך שאני מתאמצת הם פשוט כאילו כופים עלי עוד ועוד. היא צדקה, זה מה שהפריע לי. כי בתכלס, אם הייתי יודעת שהם צריכים שיקפיצו אותם ולא היה להם איך להגיע בלי שהיו מבקשים ממנו כלום, הייתי מציעה את הפתרון הזה בעצמי. אבל זה שהם באים אלי בגישה כזאת של תעשי ככה וככה כאילו אני חייבת להם, זה מה שעצבן אותי.

בסופו של דבר אמא שלי דיברה עם אבא שלי ואחרי שהסבירה לו הוא הסכים איתה שטעה. הישג גדול - אבא שלי הודה בטעות שלו. כל הכבוד לאמא שלי.

לפני כמה דקות אמא שלי באה לחדר שלי לעזור לי במשהו שביקשתי ממנה אתמול. הייתי בדיוק באמצע לכתוב את הפוסט הזה, ככה שהייתי צריכה לקפץ בין חלונות כל פעם שנכנסה ויצאה מהחדר. כשסיימה היא התיישבה על המיטה שלי. אמרתי לה בעצבים שלא תתיישב פה עכשיו כי אני באמצע משהו. היא הבטיחה לי שהיא לא מסתכלת, היא רק יושבת דקה והולכת. המשכתי להגיב בעצבים ולהגיד לה שוב שזה מפריע לי ומספיק היא הפריעה לי קודם שהייתי צריכה להפסיק כל רגע ושתלך עכשיו. היא ויתרה ויצאה.

איך שהיא יצאה הרגשתי כאילו בא לי לפרוץ בבכי. למה אני כל כך עצבנית בזמן האחרון? מהרגע שהיא עברה לגור פה איתנו נהייתי כל כך כועסת וחסרת סבלנות כלפי כולם. אף פעם לא הייתי כזאת. והיא סך הכל עזרה לי... אפילו תודה לא אמרתי לה.

אני שונאת את מה שנהייה ממני. אני שונאת את עצמי. אולי אני היא זו שלא בסדר בכל הסיפור הזה... אולי די ולירן הם אלה שנפגעים בלי שהם צריכים בגללי, ולא להפך.

שוב בא לי לבכות. אני מרגישה כל כך מיותרת בעולם הזה.