מזל טוב לי - סוף סוף קיבלתי רב"ט.

למעשה העניקו לי את הדרגות כבר ביום שלישי, אבל עכשיו יצא לי לכתוב.

התמונה הנ"ל צולמה ביום ההענקה, אחרי ששפכו עלי מים.

(לחצו על התמונה להגדלה)

אני שונאת לעדכן רק בשביל לעדכן, בלי שיש באמת מה לספר... זו גם הסיבה שלא כתבתי כלום כל הזמן הזה.

ועכשיו... עכשיו אני גם לא עושה את זה. נכון שהרבה מאוד זמן לא כתבתי פה, ואין סיבה מיוחדת לפוסט הספציפי הזה, אבל כן קרו די הרבה דברים בזמן האחרון שלא כתבתי עליהם, אז החלטתי פשוט להתחיל לכתוב ולראות לאן זה יקח אותי.

לאחרונה השתדלתי להמנע מלכתוב על אורן פה, מכיוון שגיליתי על כמה אנשים שאני מכירה אישית שקראו פה והתחילו להתעניין בנושא.

לא היו יותר מידי התפתחויות עם זה בכל מקרה... בעיקרון שנינו מנסים רק להעביר את הזמן כמה שיותר מהר עד השחרור שלו. עדיין לא ידוע מה יהיה איתנו כשזה יקרה... היו כל כך הרבה פעמים שהאדישות שהוא הפגין כלפיי מול כולם נראתה אמיתית מידי שהתחלתי להאמין שמה שהיה לו כלפיי, אם בכלל, התחיל להעלם. אבל אז בהזדמנות הראשונה שיצא לנו להיות רחוק מכולם הוא הסיר כל חששה שהייתה לי. אבל למרות זאת אי אפשר לדעת מה יקרה בהמשך... נצטרך פשוט לחיות ולראות.

יש לי את התאריך המדוייק ליום שהוא משתחרר. ה 28 לפברואר 2006. זה עוד חודשיים וכמה ימים. לא נשאר עוד הרבה, יחסית לזמן שכבר עברנו.

קצת מוזר לי לחשוב על זה... מצד אחד אני כל כך מחכה ליום הזה - שישתחרר, שיצא הבייתה, שאולי סוף סוף נוכל באמת להיות יחד... בלי מגבלות או חששות מהתוצאות של זה ואיך זה עלול להשפיע עלינו. אבל מצד שני קשה לי נורא לדמיין את הבסיס בלעדיו. קשה לי לחשוב שאני אגיע לשם ולא אראה אותו. קשה להתרגל לראות אותו פחות מאשר על בסיס יומי, כמו שהתרגלתי בחצי שנה האחרונה בערך.

אבל אין מה לעשות... לכל דבר יש יתרונות וחסרונות, ואני בטוחה שזה יהיה הרבה יותר לטובה מבחינת שנינו.

ביום רביעי בבוקר יצאתי לטיול ליומיים לצפון עם כל הבסיס. יצאנו לשם כל החיילים, המפקדים, הרס"ר, המש"קי משמעת, המפקד בסיס והסגן שלו.

ביום הראשון היה פחות מעניין. בילינו אותו בעיקר בנסיעות והרצאות על כל מיני דברים לא כל כך מעניינים בכל מיני מקומות.בערב לקחו אותנו לחדרים שלנו בבית מלון ומשם יצאנו למועדון בטברייה. אני חושבת שהמועדון היה ה high light של כל הטיול. כולם ממש נהנו שם. הייתי מסטולה לחלוטין ורקדתי עם כל מיני אנשים, ביניהם המפקד שלי, עוד כמה מפקדים והסגן מפקד בסיס.

למחרת לקחו אותנו למרכז קנדה שם היה לנו החלקה על הקרח, פינג פונג, סנוקר, בריכות, באולינג ועוד כל מיני דברים שעוסקים בספורט.

משם חזרנו חזרה לבסיס בשעות הערב והמפקד שלי לקח אותי עד הבית

אני חייבת להודות שבהתחלה התלבטתי עם ללכת לטיול או לא, כאשר זה נטה קצת יותר לכיוון הלא. אחרי שהתחלתי להשתכנע קצת הפכו את זה לטיול חובה, ככה שלא השאירו לי יותר מידי ברירות. אבל אני בהחלט לא מצטערת על זה שיצאתי. היה כל כך כיף והיו כל כך הרבה צחוקים וחוויות, וחוץ מזה, יצא לכולם לראות את כולם בסיטואציה קצת שונה מאשר המסגרת הצבאית ולהפתח קצת יותר.

מחר חוזרים לבסיס.

מאמינים לי שהתגעגעתי?

התכוונתי להכנס לכתוב פוסט ביום ראשון אחרי הבסיס, אבל התעכבתי ונשארתי עד מאוחר ולמחרת סגרתי חג בבסיס.

אז מה היה לנו בחג?

 24 שעות נטו של שמירה תוך יומיים.

 סודוקו. בכמויות.

 מפקד תורן שרוט שהתמכר לסודוקו בגללי

 קצינה תורנית צרפתייה מצחיקה.

 סמב"צית שותפה אוכלת סרטים כי היה חסר דף בלתי נקראים בקלסר.

 נהג סיור שהשיג לי רדיו אחרי שבכיתי לו שעות שאין לי מוזיקה  כפרעליו

 קורסיסט בהכנה לקצונה ששעשע אותי ועשה לי רקע חדש מצחיק לפלאפון.

 סוכה (כן, אשכרה בנו לנו סוכה בבסיס )

היום בבוקר סיימתי תפקידי ואז המפקד שלי (שבא היום בבוקר לעשות תפקיד בעצמו הפעם) לקח אותי לשער אחרי שביקשתי ממש יפה. בסוף המפקד תורן השני נהג ותפסתי את המושב הקידמי לידו אז המפקד שלי התלונן שסרן יושב מאחורה בזמן שהפקידה שלו יושבת קדימה כשהחלפנו רכבים נתתי לו לשבת קדימה שירגיש טוב עם עצמו

אז זהו... סך הכל אפשר להגיד שאפילו נהנתי.

ואיך אתם העברתם את החג?

חוצמזה, שיהיה לכולם חג שמח ויום טוב וכאלה

לפני חודש ו 4 ימים התגייסתי והגעתי לבסיס שלי בפעם הראשונה.

לפני 3 שבועות סיימתי טירונות ועברתי לקורס.

אתמול סיימתי את הקורס.

החל מיום ראשון, אני כבר אהיה בסדיר.

כשהייתי צריכה להתגייס, לא רציתי לעזוב את הבית.

כשהייתי צריכה לעבור לקורס, לא רציתי לעזוב את הטירונות.

ועכשיו כשאני צריכה לעבור לסדיר, אני לא רוצה לעזוב את הקורס.

השינוי הוא גם יותר משמעותי עכשיו מאשר שהיה לפני 3 שבועות כשסיימתי את הטירונות.

למרות הקושי של השינוי, הוא לא היה כזה דרסטי. עדיין נשארתי באותו הבסיס, עם אותן הבנות שהיו איתי בטירונות. אבל עכשיו... עכשיו הכל יהיה שונה. אז נכון ששובצתי בדיוק איפה שביקשתי, ונכון שאני בבסיס הצמוד לבסיס הקודם שלי, ונכון שאני כנראה אצא יומיות, שזה נהדר. אבל מעכשיו מתחילים דף חדש לגמרי. בסיס חדש, מפקדים חדשים, אנשים חדשים ותפקיד חדש.

כל מה שנותר לי לעשות זה לקוות שאני סתם דואגת ושהכל יסתדר כמו שצריך כמו שהסתדר לי במעבר מהטירונות לקורס.

אה, ובסוף כן עשו לנו שבירת דיסטנס. היה הכי כיף בעולם. יש לי מזל שנפלתי על מפקדים כאלה מקסימים, גם בטירונות וגם בקורס.

הבטחתי להם לבוא לבקר כמה שיותר. אני מתכוונת לעמוד בהבטחה הזו.

ולסיום - תמונה מהשבירת דיסטנס.

(לחצו על התמונה כדי להגדיל)

בתמונה: כמה בנות מהקורס שלי (כולל אותי, כמובן) יחד עם 3 מהמפקדות שלי. המפקדות הן אלה עם החולצות השחורות והג'ינסים שעומדות בשורה מאחורה.

מישהו מזהה איפה אני?

הפעם אפילו יצאתי אחרי שבוע אחד. שבוע הבא אני סוגרת שבת, לעומת זאת.

אז התחלתי את הקורס ביום ראשון. בהתחלה התפקיד נראה לי נורא משעמם, אבל לאט לאט, תוך כדי למידה, התחלתי קצת יותר להתחבר לזה וזה כבר לא נראה כל כך נורא כמו שנראה בהתחלה.

ביום ראשון בבוקר, כשהייתי צריכה לחזור לבסיס, אמא שלי הקפיצה אותי לצומת גהה כי זה בדרך לעבודה שלה. משם לקחתי קו 156 לבסיס שלי.

נסיעה ראשונה שלי באוטובוס בתור חיילת. התלהבתי שאני לא צריכה לשלם, אלא רק להראות את החוגר ולהיכנס. גררתי את עצמי בכל האוטובוס עד ליד הדלת שממנה יורדים. נעמדתי שם, כי לא היה מקום פנוי לשבת, ובחנתי מה קורה בחצי השני של האוטובוס.

פתאום אני רואה מישהי יושבת שם, עם חיוך גדול על הפרצוף, ובוהה בי. הסתכלתי עליה לרגע וקלטתי שזו המ"מ שלי מהטירונות. לקח לי קצת זמן להבין את זה כי כמעט אף פעם לא ראיתי אותה מחייכת.

התחלתי להלחץ כי לא הייתי בטוחה מה הייתי אמורה לעשות. לעשות לה הקשב? להצדיע לה? בעוד שחשבתי מה אני צריכה לעשות, בזמן שהמשכתי להסתכל עליה, היא הסתכלה עלי משועשעת ושאלה "מה את בשוק?", עדיין מחייכת.הסברתי לה שפשוט מוזר לי לראות אותה ככה.

בסוף בילינו איזה רבע שעה של נסיעה לבסיס בדיבורים וצחוקים. תמיד אהבתי אותה. עוד מהתקופה של הטירונות, תמיד ידעתי שהיא בן אדם מקסים, למרות שהייתה קשוחה. אחד האנשים שאני יותר מעריכה.

הרבה אנשים אמרו לי שכשפוגשים את המפקדים מהטירונות אחר כך פתאום רואים שהם בני אדם שונים לגמרי, אבל איתה זה היה ממש קיצוני. פשוט מדהים כמה שהיא שונה מאיך שהיא בתפקיד שלה.

עכשיו אנחנו ישנים במגורים, ממש בתוך חדרים, במקום באוהלים. לפני יומיים הייתה לנו בעיה עם המים החמים במקלחות, בנוסף לעוד כמה בעיות שהיו לנו שם, אז החליטו להעביר אותנו למגורים אחרים בבסיס. מה שמצחיק זה שהמגורים שעברנו אליהם, זה המגורים שכל המפקדים שלנו מהטירונות ישנים בהם. מסתבר שבחדר בדיוק מול החדר שלי ישנות 2 מפקדות שלי והרס"פ. היה נורא משעשע לגלות את זה פתאום.

ובנושא קצת שונה מנושא הפוסט - החלטתי לתת לידידות שלי ושל די עוד הזדמנות. למעשה, זה קרה כבר שבוע שעבר, אבל לא היה לי זמן לכתוב.

שלחתי לה הודעה במסנג'ר ואמרתי לה שאני רוצה לתת לזה עוד הזדמנות. כמובן שאחר כך הסברתי את עצמי.

באמת שאני לא יודעת מה גרם לזה. אני כבר מזמן הפסקתי לנסות להבין את עצמי. אולי זה בגלל הצבא... אומרים שזה משנה אנשים, שזה גורם להם להתבגר. אולי זה בגלל שהתגעגעתי אליה. אולי זה סתם כי נמאס.

אני חושבת שאני גם מרגישה קצת יותר טוב עם הקשר שלה עם לירן. קצת. אבל גם קצת זה משהו, לא?

בכל מקרה, אני חושבת ששווה לתת לזה הזדמנות. מקסימום לא ילך, ואפשר לחזור לאיך שהדברים היו.

נמ, תהיו מוכנים ללא לשמוע ממני שבועיים שלמים עכשיו. אבל אם תחשבו על זה לטובה - כשאני אחזור, אני כבר אסיים את הקורס. וכשאני אחזור אני כבר אעבור לסדיר, ואז יכול להיות שאני אצא אפילו כל יום.

שיהיה לכולם סופשבוע נעים!