בזמן האחרון נראה כאילו החיים שלי ריקים וסתמיים נורא... לא קורה יותר מידי.

אני עוד בצבא (ביום שבת יהיה כבר שנה ו 8), חייה על שיגרה יום-יומיות, שזה בין הדברים שתמיד היו שנואים עלי, עדיין אין לי כמעט חברים באמת טובים, עדיין אין חיי אהבה כלשהם...

לפני שבועיים חגגתי יומולדת 20. אני חושבת שזה אחד הגילאים המיוחדים, וכל כך רציתי לעשות משהו מיוחד עם הרבה חברים ובאמת דאגתי ליישם את זה... מצאתי בר בהרצליה, סגרתי שם על יום והזמנתי בסביבות ה 30 אנשים. הייתי בטוחה שזה הולך להיות ענק ושכולם יהנו נורא - במיוחד אני.

אפילו כשהגעתי קצת באיחור הייתי הראשונה שהגיעה. יחד איתי הגיעו עוד 2 חברים שלי ואחד מהם הביא עוד חבר. אולי שעה אחר כך הגיעו עוד 2 חברים שלי ואחר כך עוד אחד. מבין כל 30 האנשים שהזמנתי, הגיעו רק 6. כמה שניסיתי להנות ולרקוד למרות הכל , זה פשוט לא היה זה... אני לא נהנתי ולמרות שלא יודו בזה גם אלה שכן הגיעו לא נהנו.

לפחות למדתי לקח לפעם הבאה - ימי הולדת פשוט לא צריך לחגוג.

ואם יש דבר שיותר גרוע מחיי החברה שלי זה חייב להיות חיי האהבה שלי. לא יודעת אם אפשר בכלל להגדיר משהו במצב כלשהו אם הוא לא קיים בכלל.

פעם אחרונה שהייתי בקשר היה לפני 3 שנים. אף פעם לא ניסיתי לחפש יותר מידי... לא יצאתי למקומות בשביל להכיר בחורים, אבל אף פעם גם לא שללתי אם כן היה קורה משהו - כמובן שאם היה קורה זה בחיים לא היה מיוזמתי.

במשך 3 השנים הללו כל ה"קשרים" שהיו לי היו סתם קשרים מזדמנים ולא מחייבים. למעשה, היו לי כל כך הרבה כאלה שאני כבר לא זוכרת חצי מהם.

לפני משהו כמו חצי שנה החלטתי שאני רוצה אהבה. רק כמובן שעד שזה קרה, לא הצלחתי למצוא אף אחד שיקח אותי ברצינות. כל מי שמעוניין בי מעוניין אך ורק בקשר למטרת שעשוע ובלי מחוייבות.

אני כל כך מנסה להאחז בתקווה שאולי יום אחד כן תהיה לי אהבה... אבל אני פשוט לא רואה את זה קורה.

נמאס לי להיות לבד.

"היא לא אומרת כלום

לא מספרת כלום

רק לפעמים בלילה בוכה קצת

ולא אומרת כלום..."