מצב רוח: משועממת

מוזיקה: Justin Timberlake - Cry Me A River

ביום ראשון כשדיאנה נחתה הגעתי לשדה תעופה ראשונה, והיא באה 5 דקות אחרי שהגעתי. הייתי הראשונה שפגשה אותה. בערך 10-15 דקות אחר כך לירן הגיע עם אבא שלי, ונסענו משם לבית של אבא שלי.

היה מתוכנן שמייד אחר כך אני אקח רכבת חזרה הבייתה ודיאנה ולירן יבלו שבוע אצל אבא שלי, בזמן שאני אהיה בבית של אמא שלי, אבל בסופו של דבר כולנו נשארנו קצת אצל אבא שלי, ואז נסענו לכפר סבא והיינו כמה שעות ביחד.

הייתי בטוחה שכל רגע שאני אהיה עם שניהם באותו המקום יהיה ממש בלתי נסבל, אבל היה דווקא ממש בסדר.

לקראת אחר הצהריים הם נסעו חזרה לאבא שלי, לבד.

ביום שני דיברנו בטלפון. היא אמרה שהיא תבוא לבקר אותי ביום שלישי. חיכיתי לזה... באמת חיכיתי לזה. ואז כשהגיע אותו יום... כלום. אפילו לא טלפון.

ואז כשהתקשרתי אליהם למחרת סתם לשאול מה נשמע, היא אמרה שהיא מצטערת שהם לא באו בסוף כי הם פשוט יצאו וחזרו רק ב 5 בבוקר, אז כבר לא היה טעם לבוא.

כמובן... הרי ברגע שלירן בסביבה אני הופכת להיות בעדיפות אחרונה. כמה קשה זה יכול להיות להגיד לו שכבר מאוחר והם הבטיחו לי שיבואו?

אתמול הם רצו שנלך לסרט ביחד, אבל הודיעו לי כשכבר הייתי בדרך למיטה. בסוף הם הלכו לבד.

היום הם היו אמורים לבוא איתי לשיעור נהיגה. זה כבר היה מתוכנן מיום ראשון, אחרי שאבא שלי היה צריך את האוטו מוקדם והם לא יכלו לבוא איתי באותו היום.

חשבתי על זה היום, ואמרתי לעצמי להתכונן לזה מראש, כי בטוח יקרה משהו שידפוק גם את זה. ואז זה קרה. המורה לנהיגה התקשר ואמר שהוא צריך לדחות את השיעור למחר. אבל יש לו פנוי הכי מאוחר ב 16:30. לא בטוחה שאבא שלי יצא מהעבודה בזמן כדי לתת להם את האוטו ושיספיקו להגיע לכאן לפני השיעור.

אני מתנחמת בעובדה שביום ראשון בבוקר מסתיימת לו הרגילה והוא חוזר לצבא, ואז יהיו לנו שבועיים וחצי ביחד בארץ, ואז שתינו טסות לאסטוניה לעוד שבועיים עד ה 2 לינואר. שם הוא בטוח לא יוכל להפריע.

מצב רוח: לא משהו

מוזיקה: The Rasmus - Time To Burn

ב 14:20 היא עלתה על המטוס, אחרי עצירה של 8 שעות בורשה היא עלתה על המטוס השני בדרך לתל אביב. עוד כמה שעות היא כבר צריכה לנחות.

אני אמורה להתרגש... בכל זאת, אחד האנשים היותר חשובים לי בחיים, אם לא הכי חשובה, אני הולכת לפגוש בפעם הראשונה אחרי מעל 4 שנים. אבל משום מה, לא רק שאני לא מתרגשת, אני אפילו די מבואסת.

יצא לי לראות אותה לפחות משעה, ואז אני עולה על רכבת חזרה לכפר סבא בזמן שהיא ולירן יבלו שבוע שלם אצל אבא שלי.

אז כן, אני מניחה שכבר הבנתם. הקדימו לו את הרגילה בסוף. בשבוע. הוא יצא ב-ד-י-ו-ק בתאריך שהיא נוחתת. בעצם, בזמן שאני כותבת את זה אבא שלי נוסע להביא אותו. לא עדיף כבר שזה שיושב למעלה ומשחק בחיים של כולם ירד לכאן ויצחק לי בפנים? הרי כל מה שקרה בכל הסיפור הזה תמיד יצא לרעתי. תמיד קרה משהו שדפק גם את הדברים הטובים שבזה, אחד אחד, עד שלא נותרו כמעט בכלל. אני כבר צופה מראש את הדברים הטובים הנותרים נהרסים.

אני מרגישה כל כך רעה שאני אפילו חושבת על זה, אבל כמה שאני מקווה שתהיה לו הקפצה והוא יצטרך לחזור לצבא באמצע הרגילה. אם לא, אז שמשהו לא יסתדר ביניהם והם יריבו כל הזמן. אם לא, אז שיקרה משהו אחר שיגרום להם להיפרד. אם לא, אז אחרי שהיא תחזור לאסטוניה ששניהם יבינו שזה פשוט לא הולך ויפרדו. לא אכפת לי איך... העיקר שיבינו שכל העניין הזה מטופש ברמות שלא מהעולם הזה ופשוט יפסיקו עם זה.

הם לא מבינים איך וכמה הסיפור הזה פוגע בי. לא משנה כמה אני מנסה, זה פשוט לא מרפה.

למה לעזאזל הקדימו לו את הרגילה? למה אני צריכה לוותר על הזמן שלי איתה בשבוע הראשון שלה בארץ אחרי שכל כך הרבה זמן תכננו להיפגש ולא יצא עד עכשיו? מה לעזאזל גורם להם לחשוב שהם מסוגלים להתאהב לפני שנפגשו אי פעם?

כמה צפוי שעד שקורה לי משהו עד כדי כך טוב בחיים העלובים שלי יבוא משהו, או במקרה הזה מישהו, שיהרוס לי את זה טוטאלית. כל כך צפוי שאני כמעט כועסת על עצמי שלא צפיתי את זה מראש.

עוד 3 שעות עד הנחיתה...

מצב רוח: עייפה

מוזיקה: Rooster - Come Get Some

הייתה לי פגישה נוספת עם הפסיכולוג אתמול.

אחרי שאבא שלי הודיע לי שהוא לא מתכוון לשלם על זה יותר, ידעתי שהזמן שיש לי לפגישות האלה הוא מוגבל ביותר. ועדיין לא סיפרתי לו את הדבר שבגללו ביקשתי ללכת לפסיכולוג מלכתחילה.

לפני שהלכתי אמרתי לעצמי שזהו, היום אני הולכת לספר לו, לא משנה מה.

נכנסתי לחדר והתיישבתי מולו. בדרך כלל הוא פותח את השיחה, אבל הפעם הוא המשיך לשבת והסתכל עלי במשך דקה בערך.

שאלתי "מה?", אז הוא אמר שרואים על ההבעה שלי שמשהו מפריע לי... שאני מתוחה או משהו.

אז התחלתי בזה שסיפרתי לו מה שקרה עם אבא שלי, המשכתי בלספר לו על זה שהחלטתי שאני צריכה לספר לו, ואז ישבתי דקה שלמה ובהיתי בריצפה.

הוא שאל אם אני רוצה לספר לו. אמרתי שכן. ואז עוד 2 דקות שלמות שבהיתי בריצפה בשקט מוחלט. ואז... אז התחלתי לספר.

הלב שלי פעם כאילו רכבת הלכה לדרוס אותי והידיים שלי רעדו בלי שליטה. רציתי לבכות... הרגשתי שאני צריכה לבכות כדי להוציא את זה. אבל מתוך כמעט אינסטינקט הרגעתי את עצמי ואמרתי לעצמי שוב ושוב בראש "אל תבכי. אל תבכי. אל תבכי." ובאמת לא בכיתי.

בסופו של דבר הוא ביקש שאני אשאל את אמא שלי אם יש לה אפשרות לממן 10 פגישות נוספות. אם כן, ננסה לצמצם את הזמן ולפעול כמה שיותר מהר בכדי לנסות לפתור את זה ביחד.

10 פגישות נשמע כל כך מעט, אבל אם כל פגישה זה 300 שקל זה יוצא 3,000 שקל. אחרי שראיתי כמה דברים יש לשפץ בדירה החדשה וכמה כסף זה הולך לעלות אני כבר לא כל כך בטוחה מה לעשות.

למה שזה יבוא על חשבון אחרים?

אולי כדאי לחכות עם זה עד שנסיים לעבור?

לא יודעת מה לעשות...

מצב רוח: עייפה

מוזיקה: Katy Rose - I Like

אתמול נסעתי לתל אביב כדי לפגוש שם כמה חברים. התעקשתי שהרגל שלי כבר מספיק בסדר בשביל לשים נעלי עקב, למרות שקצת כאב ללכת על זה.

אחרי כמה שעות שהכל הלך בסדר, נתקעתי בבור קטן ועקמתי את אותה הרגל, בדיוק באותו מקום.

בהתחלה חשבתי שזה שוב נקע, אבל הסתבר שרק מתחתי את השריר או משהו. למזלי אחד מהם התנדב במד"א אז הוא עזר לי קצת.

אז הקרסול שלי שוב התנפח ושוב חזרתי לצלוע כמו מטומטמת.

אבל מה, לפחות גיליתי את הכישרון הזה שיש לי. מי עוד מסוגל לעשות דבר כזה?

לפני חודשיים בערך התקשרו אלי מאורנג'. הם אמרו שהם הולכים לעשות בקרוב ניסוי לדגם חדש של פלאפון שנקרא הדור השלישי. יש בזה שיחות וידאו, טקסט וידאו, הודעות קוליות, הורדות mp3, מצלמה ועוד מלא דברים שווים. הם שאלו אותי אם הייתי מעוניינת להשתתף בניסוי - שזה אומר, אם אני אבחר, אני אקבל את המכשיר הזה לתקופה מסויימת ואני פשוט צריכה להשתמש בו כמה שיותר ולנסות את האופציות החדשות ואז לדווח איך זה וכל מיני דברים כאלה. הקטע הוא, שכל השיחות, הטקסטים, המשחקים, וכל שאר הדברים שם - בחינם!

כמובן שאמרתי שאני מעוניינת והם אמרו שאם אני אבחר הם יודיעו לי.

ביום שלישי התקשרו שוב ואמרו שנבחרתי להשתתף בניסוי הזה. הבאסה היחידה בכל העניין היא שאם אני מאבדת את הפלאפון או אם גונבים לי אותו, אני צריכה לשלם להם 990 שקל. נקווה שזה לא יקרה.

הפלאפון נראה ככה, למי שמעוניין לראות. אני מקבלת אותו היום.

מצב רוח: עצבנית

מוזיקה: Brian McFadden - Irish Son

אבא שלי כל כך אטום לפעמים שזה מדהים!

מסתבר שאמא לא סיפרה לו שהתחלתי ללכת לפסיכולוג, וביקשה ממני להקריא לו עכשיו את הרשימת מזונות.

הסעיף האחרון היה הפסיכולוג. 3 פגישות. 900 שקל.

הוא פתאום נורא נבהל ולא הבין על מה זה ואז התחיל לתחקר אותי למה אני צריכה פסיכולוג, אז אמרתי לו שאם הייתי יכולה לדבר איתו על זה לא הייתי צריכה פסיכולוג. ואז הוא צעק ואמר שהוא לא מוכן לממן את זה אם אני לא מוכנה לספר לו למה אני צריכה את זה אז אמרתי לו שישכח מזה ותודה רבה באמת.

אמרתי לאמא שלי שתתקשר לבטל את הפגישה ביום שני. היא אמרה שלא, ושהיא תממן את זה לבד. אבל בתכלס היא רצתה לקחת מזה הפסקה בקרוב כי זה נורא יקר והיא צריכה עוד לממן את כל השיפוצים וההעברת דירות ומה שלא רציתי שיקרה קורה עכשיו... אני סתם מכבידה עליה עם הסיפור הזה.

אם הייתי שותקת ומחכה עד שנסיים את כל המעבר זה היה הרבה יותר פשוט.

ואם אבא שלי היה קצת יותר מבין וקצת פחות מטומטם ואטום אולי הוא גם היה מסכים לעזור עם התשלום על זה.

חרא.