מצב רוח: חולה 
מוזיקה: Simple Plan - Welcome To My Life
כבר כמה ימים שאני ודי מתכננות לנסוע לעזריאלי ביום חמישי למפגשי פורומים שהיו שם. ביום רביעי היא גילתה שלירן יוצא מהצבא באותו יום, באותה שעה. היא, בשיא התמימות, הודיעה לי שלירן יבוא לפגוש אותנו שם ומשם הם ימשיכו ביחד לבד.
לא שמפריע לי שהם יהיו ביחד, אבל שוב יצא מצב שנהיה שלושתינו ביחד. אפילו אם זה יהיה רק לכמה דקות... זה עדיין מפריע.
היא שמה לב להבעה שלי, ושאלה בתמימות...
או שאת מעדיפה שלא?
אמרתי שכן. אפילו לא העזתי להסתכל לה בעיניים. לא שיש לי סיבה להתבייש... היא זאת שצריכה להרגיש רע עם עצמה שבכלל העמידה אותי במצב הזה.
והיא שוב התממה, ושאלה אותי למה. ניסיתי להסביר לה שזה יגרום לי להרגיש לא בנוח ואז עזבנו את הנושא.
יותר מאוחר העלתי את הנושא שוב ושאלתי מה נעשה ביום חמישי בסוף. היא התחילה לשאול למה זה כל כך מפריע לי שהוא יהיה שם, ואז פשוט התפרצתי עליה.
את פשוט לא קולטת כלום, הא? כל מה שדיברנו עד עכשיו... את פשוט לא מבינה.
אני כן מבינה.
כן, את מבינה ואת נקרעת ביננו ואם תתקרבי אליו אני אפגע ואם לא הוא יפגע... אני יודעת. ובכל זאת את תמיד בוחרת שהוא לא יפגע.
שיהיה.
ויצאה מהחדר.
הוצאתי את המכתב מהמחבוא, קראתי אותו פעם אחת אחרונה והלכתי אליה לסלון.
יש משהו שכתבתי עוד שבוע שעבר כשהוא היה פה ולא רציתי לתת לך את זה... בעצם, רציתי, אבל כבר ישנת. ואחר כך כל פעם דחיתי את זה כל הזמן...
התיישבתי ליידה והתחלתי לרעוד, בזמן שאני בוהה במכתב ביד שלי.
את רוצה לתת לי את זה עכשיו?
המשכתי לבהות בזה כמה שניות בלי להגיד מילה, ואז פשוט הגשתי לה את זה. בזמן שהיא פתחה את זה, קמתי וחזרתי לחדר. התחבאתי למתחת לשמיכה ורעדתי בלי שליטה. אחר כך התחלתי לבכות. תוך כמה דקות שמעתי גם אותה מתחילה לבכות.
אחרי עוד כמה דקות היא קמה והתחילה להכין לבד את העוגה שרצינו להכין ביחד לפני כן. אחרי שעה בערך של שקט ביננו לאט לאט חזרנו לדבר כאילו כלום לא קרה. תארתי לעצמי שהיא רוצה זמן לחשוב על זה ולא רוצה שנריב בינתיים.
יום חמישי הגיע ועדיין לא ידוע מה יהיה. בזמן שהתארגנו באתי אליה ושאלתי מה נעשה בקשר להיום.
מה זאת אומרת מה נעשה היום?
לירן צריך לבוא לעזריאלי היום...
ו?
גם אנחנו נהיה שם...
[צוחקת] את לא מדברת ברור. אני לא מבינה מה הבעיה פה.
את רואה? את עדיין לא מבינה. את לא מבינה כלום!
היא הסתובבה והמשיכה להתאפר, מתעלמת ממני לחלוטין.
התכוונתי למה שכתבתי במכתב...
אני יודעת.
אני רוצה תשובה. זאת אומרת... לא עכשיו. אבל עד סוף השבוע.
תשובה לאם אני מוכנה לזרוק אותו? היא סוף סוף הסתובבה חזרה עם הפנים אלי.
כן.
אני אוהבת אותו. אני לא יכולה להגיד ללב שלי מה לעשות.
אני יודעת... אבל זה פשוט פוגע בי יותר מידי ואת פשוט לא מתחשבת אפילו שאת יודעת את זה.
איך אני לא מתחשבת?
שאני אתן לך דוגמאות?
כן.
אוקי... מה עם הפעם הזאת שהתקשרתם אלי לרדת לעזור לכם עם התיקים וכשירדתי מצאתי אתכם מתמזמזים במושב האחורי? אז אוקי... בהתחלה חשבתי שזאת לא אשמתכם, כי אולי לא ראיתם שאני שם, אבל אחר כך גם כשראית אותי עדיין המשכת.
מה? אני לא זוכרת את זה. אני בטח לא ראיתי אותך או משהו...
איך לא ראית אותי אם אמרת לי היי? אמרת ואז המשכת.
היא השתתקה.
אם לא תפרדי ממנו אני פשוט אצטרך לעשות משהו אחר.
תנסי לשים את עצמך במקומי. אם היית מתאהבת באח שלי וזה היה מפריע לי - מה היית עושה?
אם הייתי יודעת שזה פוגע בך עד כדי כך הייתי נפרדת ממנו ברגע שהייתי יודעת על זה. כי החברות שלנו חשובה לי הרבה יותר מכל גבר בעולם.
התחלתי לבכות. נשמתי עמוק ועצרתי את הדמעות.
את מבקשת ממני לבחור ביניכם... איך את יכולה לבקש ממני דבר כזה?
אני כבר חודשים מנסה לחשוב על פתרון ושום דבר לא עוזר, כולל שיחות איתך על זה והבטחות שלך שזה לא יקרה שוב. אז אם יש לך פתרון אחר פשוט אני אשמח לשמוע. כי אני לא יכולה להמשיך לכעוס ולהתעצבן ולהיפגע כל פעם שאתם פה... אני פשוט לא יכולה להיות ככה.
שוב התחלתי לבכות. היא הסתכלה עלי לכמה שניות, ואז שוב הסתובבה וחזרה להתאפר. חזרתי להתארגן גם כן.
בסוף כשלירן הגיע לשם אמרתי לו שיחכה במקום מסויים ואז אמרתי לה איפה היא צריכה לפגוש אותו. הקטע הזה עבר בסדר, אבל עדיין נשאר עניין אחד לא סגור...
יותר מאוחר בלילה הם נסעו לאבא שלי לבלות שם את הסוף שבוע, כדי שהם לא יצטרכו להיות לי מול הפרצוף כל הזמן.
עכשיו סוף השבוע הולך להיגמר... נשאר רק חצי יום עד סופו. היום בערב הוא חוזר לצבא, והיא תצטרך להחליט. אם היא לא תפרד ממנו, היא תצטרך להיפרד ממני. אמנם לא עכשיו, כי יש לנו תוכניות וכבר שילמתי על הכרטיסי טיסה, אבל ברגע שאני אעזוב את אסטוניה אני אשאיר הרבה יותר מחוויות מחופשה מאחורה.
והאמת היא... שאני בכלל לא אופתע אם היא תבחר בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
