טוב, אני לא יודעת... לא אכפת לי אם זה טיפשי או לא, אבל אני דואגת. פשוט דואגת לו.

אחרי שבועיים שהתלונן על כאבי בטן חזקים, אתמול הכניסו את חבר שלי למיון. עשו לי בערך כל בדיקת אפשרית וחיברו לו אינפוזיה.

מייד אחרי שיצאתי מהבסיס הלכתי אליו. הלכתי משהו כמו 20 דקות ברגל בשיא החום עד שמצאתי איפה המיון בדיוק במקום ההוא ועד שמצאתי את זה השומר המטומטם הודיע לי שבגלל שאמא שלו כבר איתו בפנים אז אני יכולה להיכנס רק לרגע ומייד לצאת כי מותר רק מבקר אחד לכל חולה. זובי, נשארתי.

דאגתי בשבילו לכל הסידורים שהיה צריך. התקשרתי למפקד להודיע לו מה קורה איתו, התקשרתי לרס"ר גם להודיע לו מה קורה איתו וגם להודיע לו שאולי לא יוכל להגיע לשמירה ביום ראשון. ניסיתי גם להתקשר לחר"פ לקבוע לו תור ליום ראשון, אבל הייתה להם בעיה כלשהי ואמרו להתקשר למחרת.

נשארתי שם משהו כמו שעתיים ואז שחררו אותו הבייתה. ההורים שלו התעקשו להסיע אותי עד הבית, ובדרך אפילו הזמינו אותי לארוחת ערב איתם. היה ממש נחמד ונראה שהוא חזר לעצמו והרגיש יותר טוב.

הוא קיבל גימלים אז הוא לא הגיע היום לבסיס.

ביום בסביבות הצהריים התקשרתי שוב לחר"פ כדי לקבוע לו תור ואמרו שעדיין אי אפשר ולנסות שוב מאוחר יותר. בינתיים הכנתי לו את הטופס שהוא צריך.

הוא התקשר ואמר ששוב עלה לו החום. דיברנו קצת והוא אמר לי שהוא יגיע מחר ישר לבסיס איפה שהרס"ר נמצא, ככה שהוא לא יגיע לבסיס בבוקר. שאלתי אותו אם ככה איך הוא מתכוון לקחת את הטופס לחר"פ, והוא בא לי ביציאה ואמר שהוא סומך עלי שאני אחשוב על משהו, ואז כל מה שאמרתי לו בתגובה הוא חזר על אותו משפט. התעצבנתי עליו ואמרתי לו שזה ממש לא בסדר איך שהוא מדבר אלי ואני מרגישה שעשה ממני כמו פקידה שלו ושאחרי כל מה שעשיתי בשבילו אפילו תודה לא קיבלתי.

לא אמרת שיש לך אוטו מחר?

כן. ו?

אז את יכולה לבוא להביא לי את זה

אני לא מתכוונת לנסוע עד תל אביב רק בשביל להביא לך את הטופס

מה, את לא רוצה לראות אותי?

בטח שכן, אבל אני לא אסע עד לשם בשביל לתת לך טופס מסכן וללכת!

בסוף סגרנו את השיחה והחלטתי שעכשיו אני אהיה קרירה אליו שיבין שהוא לא היה בסדר.

למרות זאת התקשרתי שוב וקבעתי לו את התור סוף סוף. הצלחתי להשיג לו ממש לבוקר, כמו שהוא רצה, ואז התקשרתי אליו. עמדתי מאחורי ההחלטה שלי ונשארתי עם הקרירות.

-עונה-

קבעתי לך תור. מחר בבוקר ב 8:10.

וואלה?

כן... טוב, ביי.

תודה.

בבקשה -מנתקת-

התכוונתי להמשיך עם הקרירות. זה הגיע לו. אמרתי לעצמי לא להתקשר ולא לשלוח לו הודעות עכשיו מיוזמתי בכלל.

ואז, בסביבות 6 בערב קיבלתי הודעה ממנו. הוא חוזר למיון. יופי. איך אני יכולה לכעוס עליו עכשיו?

נו, אז כמובן ששכחתי לגמרי מההבטחה שלי לעצמי. הבריאות שלו הרבה יותר חשובה.

לא ידוע עדיין אם יאשפזו אותו או לא ואני עדיין נורא דואגת לו.

רק שירגיש יותר טוב בקרוב.

זוכרים את הפוסט ההוא?

אז אחד מאלה שרציתי, זה עם החברה, עכשיו חבר שלי. רק שמסתבר בסוף שלא הייתה לו חברה באותו הזמן והוא סתם אמר את זה כדי שאני אקנא.

חברה אמרה לי קודם שאני צריכה לכתוב בבלוג שיש לי חבר. אז הנה, כתבתי. מזל טוב לי

שמעתי את הדלת הבית נסגרת. שוב נשארתי לבד. ובדיוק באותו הרגע, הרגשות התחילו להציף אותי.

זה לא שיש לי בעיה עם להיות לבד... להפך, אני אפילו אוהבת את זה. אני הייתי זו שלא רצתה ללכת להיות עם המשפחה עכשיו כשהם חוגגים את יום העצמאות ביחד. אני זו שהעדיפה להישאר לבד בבית בזמן שכל השאר יצאו להנות.

יש משהו בזה... בלהיות לבד. זה כאילו זה הזמן היחידי שאני מרשה לעצמי באמת להרגיש.

להרגיש את כל הכאב שאני מדחיקה, וכמו תמיד, לא לדעת איך להתמודד עם זה.

אני אפילו לא יודעת על מה ולמה זה עכשיו. פשוט מרגישה שמשהו בפנים מציק לי ומסרב להרפות. חוסר הידיעה רק מעצים את התחושה וגורם לי להרגיש חנק. אני מרגישה שחנוק לי מבפנים מרוב כל הרגשות והתחושות.

אני מרגישה צורך להוציא את זה איכשהו. בכל דרך שהיא. לבכות, לצרוח, לכתוב, לצייר... לא משנה לי איך, העיקר לשחרר מזה קצת.

פעם הייתי כותבת המון. כל פעם שהיה רע לי הייתי מוציאה את המחברת שירים שלי וכותבת. והאמת? זה אפילו היה עוזר.

טוב, נכון שזה לא פותר שום דבר באמת, אבל לפחות לאותו הרגע... זה היה משחרר המון לחצים וגורם לי להרגיש קצת יותר טוב.

אני לא זוכרת מתי הפסקתי או מה בדיוק גרם לי להפסיק, אבל העובדה היא שכבר הרבה זמן אני לא כתבתי. אולי זה מה שגרם להכל להיתקע בפנים ואז ככל שהזמן עבר זה רק הכביד יותר ויותר.

שוב מרגישה שאני צריכה מישהו שיחבק אותי, ושוב אין אף אחד כזה.

רק שהפעם זה באשמתי.

אחרי לא מעט זמן שהייתי לגמרי לבד, פתאום בבת אחת אני מוצאת את עצמי מוקפת בבחירות.

מצאתי לעצמי לא אחד, אלא 2 בחורים נחמדים שאני רוצה. שניהם ידידים שלי. אף אחד מהם לא יודע.

בנוסף אליהם יש עוד 3 אחרים שרוצים אותי. שלושתם ידידים שלי, גם כן. ויש עוד כמה שסתם מעוניינים בסטוץ.

כבר כמה זמן שאני יודעת שאני רוצה קשר רציני. חבר אמיתי. לא סטוצים ולא משחקים, אלא אהבה.

אבל אם זה כל כך ברור לי, למה אני הולכת ועושה בדיוק ההפך?

אני מנסה לתרץ לעצמי את זה שאין לי אומץ לעשות את הצעד הראשון על שני אלה שאני רוצה. לא חשוב שלאחד מהם יש חברה והשני בכלל רוצה מישהי אחרת. כרגיל, אני מוצאת לעצמי על מי להידלק, הא?

בכל מקרה, אני יודעת שהחוסר ביטחון שלי הוא לא תירוץ למה שאני עושה. מילא לא לעשות כלום בקשר אליהם, אבל ללכת לכיוון ההפוך מזה זה פשוט מטומטם.

שבוע שעבר עשיתי הסכם עם ידיד שלי שעד סוף השבוע הזה אני אנשק את אחד מאלה שאני רוצה. זה בלי החברה, כמובן, כי אני לא מעודדת בגידות. השבוע התקשרתי לידיד הזה ואמרתי לו שאני נאלצת לבטל את ההסכם הזה. הוא שאל למה, ואני בעצמי בקושי ידעתי מה לענות לו.

כנראה שפשוט עדיין לא הייתי בטוחה במה אני רוצה בדיוק, למרות שחשבתי שכן.

ואז היום בדרך הבייתה מהבסיס, ישבתי באוטובוס וחשבתי. נזכרתי באיך היה אז, כשהייתי בקשר אמיתי בין שני אנשים שבאמת ובתמים אוהבים אחד את השני. ידעתי שאני רוצה את זה.

אבל משום מה, אני עדיין לא מאמינה שזה מה שאני אקבל.

בגלל החוסר ביטחון הזה, ובגלל האי וודאות וההתלבטויות. בגלל שבחיים לא יהיה לי אומץ לעשות צעד ראשון על אף אחד, וקשה לי נורא להאמין שמישהו אחר יעשה את זה.

יום מגעיל שצריך פשוט לזחול חזרה למיטה ולא לצאת משם. יום שצריך פשוט ללכת לישון ולקוות לא לקום יותר לעולם.

יום שעושים לאח שלי מסיבת יומולדת ואני, עם כל החוסר חשק לנשום בכלל, צריכה ללכת.

ממש לא בא לי