יצא לי לעבור לא מזמן על הארכיון בבלוג שלי ולקרוא כמה רשומות ישנות. הצלחתי להפתיע את עצמי.

כמה עברתי, כמה התגברתי, וכמה התבגרתי.

אז הצד הלא טוב בזה הוא שאני לא כותבת הרבה כמו פעם. אבל הצד החיובי בזה הוא שפחות הרגשתי צורך. מה שאומר שהיה לי יותר טוב, כי כשכתבתי לרוב זה היה כדי לפרוק דברים שהפריעו בפנים.

ואז פתאום בין כל הטוב פרצו בי רגשות מהעבר.

או שאולי זה תמיד היה איתי.

Memories of the love I left behind

I still think about it all the time

באמת שאני לא יודעת מה גרם לי לחשוב עליו פתאום. לא בקטע של לרצות לחזור אליו, אלא סתם תהיה כללית... מה איתו עכשיו, מה הוא עושה, איך הוא מתמודד עם החיים, והכי חשוב - למה. למה קרה מה שקרה ומה גרם לו לעשות את זה.

אולי בגלל שלא היה לזה סיום כמו שצריך. אולי זה בגלל שלא אהבתי עוד אחר אחריו. אלוהים, כמה אהבתי אותו. כמה הייתי מוכנה להקריב בשבילו.

בין כל הרשומות שקראתי נתקלתי במכתב. אותו מכתב שכתבתי לו אז... לפני כמעט שנתיים. גאד, עבר כבר כל כך הרבה זמן?

זה רק הזכיר לי כמה גדולה הייתה האהבה שהרגשתי כלפיו, וכמה הייתי רוצה להרגיש את זה שוב.

כמה הייתי רוצה לפגוש אותך שוב.

לראות איך אתה, איך הסתדרת בחיים אחרי כל מה שעברת, לקבל הסבר אחת ולתמיד בקשר לאותה תקופה, או סתם כדי שתראה אותי עכשיו.

מעניין אם היית מזהה אותי.

הייתה לי שיחה עם ידיד טוב שלי שבוע שעבר. אמרתי לו שהדרך הכי טובה לשכוח מישהו זה לאהוב שוב. הוא אמר שזה לא כזה פשוט...

הוא צדק.