מה23 לדצמבר 2015 עד ל23 בדצמבר של היום הספקתי לאבד את הבתולין, להיפטר משני יזיזים, אחד שעדיין איכשהו דומיננטי בעיצוב ההתנהגות שלי, להכיר את חבר שלי שסובל אותי כבר אוטוטו שבעה חודשים ואיך לא - להתגייס לצבא ההגנה לישראל. איכשהו, עם כל התלאות של השנה הזו, כל הדכאונות והדמעות, אני לא יכולה שלא להתחרט על כלום. זה לא קרה בשום שנה כי כל שאר השנים שלי היו לא טובות, אך הן היו סתמיות ולכן לא היה לי על מה להתחרט. בכל שנה הרגשתי שאני מתקדמת לאנשהו, אבל לאט ובשטחיות. עליתי כיתה, יצאתי עם עוד מישהו מטומטם, קיבלתי 100 ב802, סיימתי את הבגרויות, נכשלתי בתנך והוצאתי רשיון נהיגה על משאית.

לא קרה שום דבר משמח בחיים שלי לפני 2016, אבל גם לא קרה שום דבר נוראי. הייתי שרויה באותו מצב מאז שנולדתי ועד אז. הייתי בבית ספר והייתי עצובה. ניסיתי להכיר חברים והייתי עצובה. ניסיתי להתקדם בלימודים והייתי עצובה. אף פעם אף אחד לא באמת ידע מה קורה איתי. אנשים רק ניסו לשער. אמרו שאני דכאונית, קרה, היפראקטיבית, טיפשה, מבריקה. הייתי מוזרה. תמיד הייתי איכשהו המוזרה. עד שזה נגמר. ולא הייתי כלום יותר. במשך שבעה חודשים לא הייתי כלום. טיפה מעופפת פה ושם, נהגת מחורבנת, נותנת אחלה משמרות, אבל בעיקר כלום. ואז כשחשבתי שאני לגמרי רוח רפאים, ולא היה אף אחד שישפוט את המראה שלי, את ההתנהגות שלי או את ההרגלים שלי, התחלתי להכיר בחורים וככה גם התחלתי להזדיין. משתי סיבות מעניינות. האחת, הייתי חרמנית. השנייה- ידעתי שברגע שאתגייס אחזור להיות בת 18 בחברת בני 18 ועכשיו אני שוב אהיה נתונה ללחץ שיפוטם של מבוגרים וצעירים כאחד. במקרה של צהל, המבוגרים היו ילדות בנות 18 וחצי שעברו קורס מכים דו שבועי בבהל"צ, והבנות היו נערות בוגרות בנות 18 ששמו עליהן בגדי שק, כובע טמבל ומגפי עבודה מעור ואמרו להן שהן משמעותיות, כשבעצם הכניעו אותן. אני הייתי חלק מאותן בנות. 

לקח לי כשבוע להבין את הטעות שלי. ועד היום זה מה שקורה. לא משנה הזיונים החד פעמיים, היזיז שהתגלה כחומר גולמי וטהור של חרא זוהמה ורפש, לא משנה הקור או החום או הבדידות, אני לא יכולה להתחרט על כלום מלבד על הגיוס שלי למסגרת הזאת. 

אנשים תמיד אמרו לי שזה קשה. אנשים תמיד אמרו לי שאין בזה הגיון. ידעתי שאם הייתי רוצה לצאת הייתי מצליחה. ידעתי שעומדת בפני מלחמה ועדיין הלכתי לשם. עדיין נלחמתי על הרישיון שלי בשש טסטים, עדיין סיפרתי לאנשים על התפקיד שלי בהתלהבות, עדיין בחרתי להתגייס שבעה חודשים אחרי כולם בשיא החורף כשכמעט נשרו לי האצבעות בבקרים ובערבים. בעשירי לחודש של החדשה אני אחגוג שנה בצהל. ולא משנה מה, לא משנה מה עברתי, השמחות או העצב או המכשולים, אין יום שאני לא ישנה עם המחשבה הקטנה (או הגדולה, לעתים) שאומרת לי שבא לי למות. זה יושב לי על הכתפיים השנה הזו. כאילו אני לא מסולגת להגיד את המילים "עוד שנה פחות שנה" כי פתאום המחשבה שכל מה שעברתי היה רק ההתחלה מכה בי. עברה שנה, שהרגישה כמו שנתיים, ועדיין יש עוד לפני. מהרגע שהגעתי הביתה והסתכלתי על עצמי במדים, אני עדיין מרגישה מכוערת בהם. אני עדיין מרגישה שאני לא רוצה. אני מסתכלת על הנעליים הגבוהות שלי ואני שונאת לחשוב שאנשים מחזיקים ממני משהו כשאני נועלת אותן. אני שונאת שמקנאים בי על המדי בנים, אני שונאת שמבקשים ממני להחליף, אני שונאת את זה שהם גדולים עלל וקטנים עליי בו זמנית, אני שונאת את המפקדים שלי, אני שונאת את הרסרים, אני שונאת את זה שאת כל האנשים שהכרתי שם (חוץ מבובו דובו) אני מוכנה לשרוף בלהבות ברגע של חולשה, אני שונאת את זה שכשאני מדברת עם חברות שלי שנשארו תומכות לחימה, אני מרגישה שהן שופטות אותי. אני שונאת את המסדרים, אני שונאת שכדי שיהיה לי כסף אני צריכה לפתוח לעצמי את התחת, אני שונאת את כל הדמעות שבכיתי שם, את כל התפקידים שעברתי, את כל הריבים ואת כל הצעקות שצרחתי. אני שונאת את זה שאני רוצה לשרוד את השנה הזו רק כי הם הרעילו לי את המוח שהמענק שווה יותר מהבריאות שלי, אני שונאת את זה שזה מה שהולך לקרות. 

לסיכום, מה שרציתי להגיד זה שאני אשרוד עוד שנה בצבא הזה, בשביל להגיד שעשיתי. ולהגיד שהייתי שם ולא כדי להמשיך את האוננות הלא מוצדקת של כל המכוערים בנפשם שקיבלו תעודת שחרור בכבוד מצבא הכפייה. אני רוצה לסיים ולדעת מה אני אומרת כשאני אומרת לכם לא לעשות כמוני.  אני רוצה לסיים עם הכפייה הזו ואני רוצה לעשות את זה כשאני יודעת על מה אני מדברת. 

אני רוצה להשיג הרבה דברים, אם כבר נשארתי לסבול. אבל בתכלס, כשאני מדברת עם מועמדים לגיוס חובה והם אומרים לי דברים כמו "אני לא רוצה לשבת על התחת שלי בצבא" או "אני רוצה שירות משמעותי" אני לוקחת נשימה עמוקה, מסתכלת במראה, ומזכירה לעצמי, שלמרות הכל, עברה כולה שנה מאז שאני דיברתי ככה. אני יודעת שזה לא יעזור להם לשמוע שזה לא שווה את זה ושזה בכלל לא מעניין אותם אם תצחקי. אז למרות התושייה הביטחון והאומץ להביע את הרצון שלי להלחם נגד הכפייה, אני נשארת להסתכל במראה עד שתעבור עוד שנה וזה יהיה מאחורי. 

זה מה שבתכלס יש לי להגיד על השנה הזאת שעומדת בפני. אני רוצה לסיים, אבל אני יודעת שזה קשה מדי, ואני יודעת שאני מעדיפה לשרוד רק עוד חצי שנה. ככה כדי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. כי זה מה שאבא צהל המכה עשה לי, וכך ארצה לגמול לו על כך.

אז בברכת שנה טובה, לכל חיילי צבא ההגנה לישראל, העצובים, העצבניים, הדכאוניים, הפסיכיאטריים והת"ש - 

אחתום את הפוסט המסריח הזה, שלא הועיל בדבר מלבד בלהעביר לי פחות מ40 דקות. 

כאילו כוסעמק, הייתי בטוחה שזה יקח לי הרבה יותר זמן. 

ביי.