אני לא יכולה לומר שלא הוקל לי. אני קמה בכל יום בשעה שש, יוצא מהבית בשעה 7, מגיעה לבסיס בשעה 8 ועשרים ועומדת למסדר ב8:45. אני משתדלת להגיע לגלחצ בזריז את הנעליים שלי כי זה מה שהמניאקים של היומיות רוצים ממני ולא להשאיר מספיק זמן למבוכה האיומה שעומדת לי מעל הראש כשאני מחכה למסדר לבד כי אין לי במקום הזה חברים. אני לא יודעת למה, אולי כי לא משנה מה אני לא מרגישה אני מסוגלת לרכוש שם חברים. במשך פעמיים בשבוע אני צריכה להתמודד עד השעה שתיים, במשך פעמיים אחרות עד שעה שלוש וחצי, לפעמים אפילו יש לי מוטיבציה לבקש לצאת מוקדם יותר אבל אני אף פעם לא מתחננת לכלום, במיוחד כשיש לי יום חופש אחד בשבוע בגלל שהמפקד שלי לא עד כדי כך חי בסרט לחשוב שאגיע אחרי או לפני פיזיותרפיה לבסיס. אז אני נשארת לבהות עם עיגולים שחורים ענקיים בתקרה ולהסתכל בפייסבוק שבפאלאפון השבור שלי. כשאני יוצאת אני מגיעה הכי מוקדם שאני יכולה להגיע לקניון ומתחילה בין השעות שלוש וחצי לחמש וחצי לעבוד תלוי בכמה מוקדם יצאתי ובכמה בא לי לדפוק שעות. אני תמיד מסיימת ב10 ויוצאת מהסניף בשעה 10 ורבע כשאני כבר לא זוכרת ממש כמה ממוטט היה חצי היום הראשון. זה כאילו לא משנה כמה דתיים וכמה לבנים מגעילים גערו בי ללכת לחפש להם דברים במחסן למרות שאמרתי שאין, זה לא משתווה במילימטר לרמת הסבל שיש לי כשאני על מדים בגהנום הזה. חשבתי שזה יהיה לי קשה, עכשיו אני רוצה למות רק מהמחשבה שהחיים שלי שוב יהיו מורכבים מ100 אחוז צהל. זה כמו עבדות. את שונאת את זה ואין לך איך להפסיק אז את מורדת. ואת עושה את זה עם הרגל הכואבת שלך והשקרים שאין לך אוכל בבית וכבלים ושטויות, שקריםבאמת מהתחת ועל הכוס שלי אם זה אכפת לכם. זה מה שעושים כדי לשרוד. יש כאלה שאומרים לי לצאת מהמשרד, לפעמים אני משתדלת לחייך, לפעמים אני יוצאת לאכול אבל אף פעם לא נפרדת ממני המחשבה שזה לא המקום שלי וזה אף פעם לא היה.

כמובן שכל הסבל, הלחץ והמרמור הזה לא פסח על מערכת היחסים שלי והחל להקרין עליה באגריסיביות יתרה. כל מה שעשינו בתקופה האחרונה היה לריב ולהשלים. זה בדיוק כמו שהרגשתי בהתחלה רק שעכשיו אני לא נלחמת רק עם עצמי בנוגע לספקות שלי במערכת היחסים הזו, אלא שיש עוד צד למשוואה. הוא אומר דברים, הוא עושה דברים, אנחנו לא רק מתווכחים אנחנו אשכרה רבים וזה כואב לי גם כשהוא מושך אותי במעיל וגם כשהוא מביא לי קוראסונים לעבודה ומחכה לי במשך שעות מחוץ לסניף כשכל הקניון מתרוקן. זה כואב לי לחשוב שאני לא מצליחה במשהו כל כך פשוט אחרי שבעה חודשים שאני עושה אותו. יותר מהכל אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שזה יגמר. אבל אז הוא אומר לי שלא נתראה שבועיים ואני אומרת לו שאחרי השבועיים אני מעדיפה להיפגש עם החברה הכי טובה שלי והוא אומר לי שהוא סוגר את השבת שאחרי ואני רק לרגע רוצה לשאול אם הוא מבין מה זה אומר ומתחרטת, כי אני מבינה שאם היה משהו שיכול היה להציל את המערכות הנפשיות הפגועות והמדממות של שנינו זה הפסק זמן הזה. 

אין לי מושג לאן אני הולכת. בכל יום שעובר אני אומרת לבנות בסניף שאין לי מושג איך אני עדיין על הרגליים. אני רואה את החשבון בנק שלי מתרוקן ואת המערכת יחסים שלי מתמוטטת וכל מה שאני רוצה זה להמשיך ולהרוג את עצמי. לא בהכרח בקטע אובדני. זה פשוט שאיבדתי את עצמי כל כך ממזמן, שאם כבר לשוטט עדיף לי לעשות זאת בצורה פרודקטיבית ואם אפשר אז לעשות את זה לגמרי בבידוד מהחברה. בעצמי. אני לומדת להיות שוב לבד אפילו שזה הרגיש בלתי אפשרי לשחרר. החוסר ידיעה הזה שובר אותי. כמו ג'ון מייאר עם החדר השרוף שלו. רק שלי תמיד הייתה תחושה שאנחנו רוקדים סלואו בחדר שעולה בלהבות ולא רק עכשיו. 

אני מקווה שיהיה בסדר.