״היי לב שלי.אני יודעת שבפעמים הקודמות התחלנו מהקל לכבד, אבל את הדברים הטריוויאלים כבר חלקנו אחת עם השנייה ביום חמישי, לכן היום *טוויסט בעלילה* אעבור ישירות לכבד. עמך הסליחה ואביך התודה.
אחרי חמישי הייתה שוב ריגרסיה. בלילה שבין שבת לראשון היה לי שוב חלום על שיניים. זה תמיד אותו החלום בווריאציות שונות. הפעם השיניים נפלו בזו אחר זו, ושוב מצאתי את עצמי מסתובבת לי אי שם בעולם מקביל עם חופן שיניים ביד, מחפשת באופן נואש מישהו שיצליח לחבר אותן בחזרה למקומן.
מיד אחרי שהתאוששתי ו-ווידאתי שכל השיניים במקום, ראיתי אותי, אך לא בדיוק. ראיתי דמות כלשהי שהיא אני, שוכבת לה על מיטה לבנה, שלווה כל כך.. ואז מישהו שבחלום היה זר, אבל במציאות אני מכירה, הזדחל לו אל תוך המיטה, ליטף לי את השיער בכזו עדינות קריפית as if עוד שנייה הוא לוחש לי באוזן "my precious" או משהו.
בשלב מסוים הדמות שלי התעוררה וניסתה לזנק מהמיטה, אבל הזר-מוכר הזה הספיק לתפוס אותי ולגעת בי בזמן שאני צורחת שוב ושוב ומנסה לקרוא לאמא שלי ללא הצלחה.
אתמול כבר לא הצלחתי להירדם. בכלל. זה כאילו שהתת מודע שלי כל כך מפחד מעצמו שהוא פשוט לא מוכן שאישן. כל הלילה מצאתי את עצמי במאבק מתמשך עם עצמי, איפשהו על סף התקף חרדה שפשוט לא בא.
סיפרתי היום הכל למטפלת. היא נתנה לי משימה - לחשוב מה יכול בתיאוריה להפריע לי. מבחינתי יש לי על זה תשובה חד משמעית כמו על השאלה מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. ניסיתי להסביר בפשטות מוחלטת ובלי שום התפלספות, שכנראה חוסר האונים, חוסר השליטה ותחושת הזרות הזו בגוף של עצמי הן הסיבה. אמרתי לה שתתאר לעצמה שהיא כלואה בחדר קטן בלי אוויר, בזמן שהקירות הולכים וסוגרים עליה מבלי שיש לה אפשרות לברוח. אחרי זה שתיקח את תחושת חוסר השליטה הזו, כלפי משהו חיצוני שאינו תלוי בה, ותנסה לחשוב שהתחושה היא פנימית ולא באה משום גורם חיצוני. ואז בא חוסר האונים הזה שמלווה בשאלות של ״מה דפוק אצלי?״ ו״למה אני לא מסוגלת לשלוט בתחושות ובמחשבות שלי?״
טוב, אולי יותר קל לענות על זה, כי אם תשאלי אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה - לא יהיה לי מושג. גם לא בגיל 24 כמעט.
אני מקווה שאצלך פחות שואתי. אני אוהבת אותך וכבר מתגעגעת..״
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
#Placebo