Under My Skin

בינואר הפסקתי את הטיפול.. האמת שמאז כבר אין לי בכלל סיוטים, אני ישנה רוב הלילה ובכללי מרגישה ממש בסדר. אהובי ואני עברנו דירה ואמנם עבר רק שבוע מאז, אבל אני כבר מרגישה כמה הסביבה החדשה עושה לי טוב. 

נוסיף לכל הסיפור את העובדה ששבועיים ישבתי בבית בגלל העבודה - וקיבלתם מתכון לאסון. עברתי בתקופה שבין מאי לינואר המון תהפוכות. הריון מדומה היה אחד מהם, וזה היה הרגע שהבנתי עד כמה הפאן הפסיכולוגי יכול להשפיע על הפיזי, ושאני חייבת לטפל בעצמי. אחרי האפיזודה הזו נורא נרתעתי מהמחשבה על הריון וילדים. קראתי מאוחר יותר שהמון נפגעות תקיפה מינית\אונס, כל כך פוחדות מהריון ולידה, עד לרמה שהגוף מגיב הפוך וגורם להן לחשוב שהן בהריון.

עכשיו, בגלל שעברנו בבת אחת לגור יחד מבלי שחסכתי כסף לפני ואחרי ששבועיים שלמים לא עבדתי - התווסף גם לחץ כלכלי למשוואה. בחודשים הראשונים לא הצלחתי להרוויח יותר מ3500 שקלים, כש2000 רק הולכים על הדירה. אני אפילו לא נכנסת לכסף שנשרף על נסיעות, קניות לבית וכו'. יצא מצב שנגמרה לי המשכורת כבר באמצע החודש, וזה אף פעם לא נעים לבקש מאמא, במיוחד כשאת כבר לא גרה אצלה. 

היום, כמעט שנה אחרי מעבר הדירה הראשון ושבוע אחרי השני - אני במקום טוב. בלי חרדות, בלי אינסומניה וסיוטים, מרוויחה מספיק טוב בשביל לבזבז כסף על שטויות ושישאר עוד בסוף החודש. אני מרגישה יפה, אני מרגישה שמחה..

אנחנו במקום כל כך טוב במערכת היחסים, שאפילו אחרי שנה וחצי של זוגיות עם משבר אחד רציני בין לבין, אני עדיין מרגישה כאילו אנחנו בשלב ירח הדבש באספקטים מסוימים. אני אפילו חושבת על חתונה על ילדים איתו, שזה מקום שבחיים לא הגעתי אליו.. אולי זה הגיל, אולי זו ההתבגרות של השנה האחרונה.. בכל מקרה, בחיים לא תיארתי לעצמי שאחשוב על ילדים, בטח לא שארצה אחד. 

עם בן הזוג עוד לא דיברתי על הchange of heart שלי בנוגע למשפחה. בכל מקרה לא נתקדם שלב להצעת נישואין וחתונה על שלא נהיה באמת באמת יציבים כלכלית, או לפחות עד שהוא לא ירגיש ככה. 

אז הכל טוב, ואין איזשהו "אבל". מקווה להמשיך לשמור על הנימה האופטימית