מגיל 16 בערך אני זוכרת את עצמי עם כאבים.
זה התחיל בתור כאבי רגליים בזמן ריצה בתקופת התיכון,
וכשהגעתי לצבא ודחפתי את עצמי למאמץ גופני רציני יותר, הכאבים התחילו להתפשט.
עברתי אינסוף בדיקות בשתי הרגליים מגיל 16 ועד אחרי הצבא,
מיפוי עצמות, CT, אורטופדים למיניהם, ואפילו רופא שדיבר על לבצע חיתוך במעטפת השריר בשתי השוקיים שלי על מנת לשחרר לחץ בשרירים.
מתישהו במהלך השירות הצבאי עברתי גם בדיקת רנטגן, ובקבלת התוצאות נאמר לי שיש לי "שברי מאמץ ישנים",
כלומר, איחוי של העצמות שמראה שבעבר היו לי שברי מאמץ. מועיל מאוד.
קיבלתי מדרסים מקרטון לנעליים הצבאיות, אך מיותר לומר, ללא הועיל.
בצבא היה לי תפקיד מאוד גופני שדרש עמידה מרובה על הרגליים עם ציוד מלא על הגוף (בערך 10-12 ק"ג),
וזה לא כולל את האימונים שעברתי פעם בכמה חודשים, כאשר בחלק מן השירות עבדתי גם בתור מ"כית חסרת שעות שינה.
אמא שלי, שלצערי לוקחת משככי כאבים באופן קבוע עקב פציעה שלא ניתנת לניתוח,
ראתה את הקושי שלי והציעה שאנסה תרופה שבה היא משתמשת, שנקראת "תרמדקס".
משך הצבא התרופה עשתה לי טוב אך השפעתה לא היתה חזקה עלי במיוחד, למרות שלקחתי מינון של 100 מ"ג ביום.
כשהשתחררתי הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לבדוק את עצמי כמו שצריך,
עם רופאים נורמליים שלא מניחים מראש שאני זוממת להסתלק מאיזו יחידה צבאית.
ישבתי אצל רופא המשפחה שלי ותיארתי לו בדיוק איפה כואב לי.
עצמות השוקיים בעת מאמץ, הפרקים במקומות שונים בגוף, אמת יד שמאל ועוד.
הוא שלח אותי למיפוי עצמות נוסף, לבדיקות דם למחלות פרקים, לבדיקת מוליכות חשמלית ביד שמאל ולשני אורטופדים שונים.
שום כלום. הכל בסדר.
ביום שהגעתי אליו לקבל את תוצאות הבדיקות ראיתי על הפרצוף שלו שלא סיימנו.
הוא לקח פתק קטן, וכתב עליו בכתב רופאים מחורבש- "פיברומיאלגיה - Fibromyalgia".
תפתחי אינטרנט, תחפשי מה זה ותקראי. אני רוצה שתחזרי אלי ותגידי לי מה את חושבת.
בינתיים, אני קובע לך תור לראומתולוג.
עד היום אני לא סגורה בדיוק על מה זה ראומתולוג,
אבל את היום שבו קראתי בפעם הראשונה על פיברומיאלגיה אני לא אשכח לעולם.
מכירים את זה שיש לכם כל מיני בעיות קטנות וחסרות חשיבות,
ואז בא מישהו, אומר לכם שהכל חלק מבעיה אחת גדולה, ופתאום הכל מתחבר לכם ?
(מתוך ויקיפדיה:)
דאבת הוא השם העברי לפיברומיאלגיה (באנגלית: Fibromyalgia),
המכונה גם (FMS (Fibromyalgia Syndrome, תסמונת שמוכרת ונחקרת מאז תחילת המאה ה-19.
המונח "פיברומיאלגיה" הוטבע בשנת 1976 והוא הלחם שמשמעו כאבים ברקמת השריר.
המונח מורכב מהמילה הלטינית fibra, שמשמעה רקמת תאים, יחד עם המילים היווניות mya - שריר ו-algos - כאב.
דאבת מוגדרת כתסמונת, כלומר אסופה של תסמינים, ולא כמחלה,
כיוון שמדובר במצב רפואי שמתאפיין בקבוצת תסמינים אופיינית, ולא ידוע הבסיס הפיזיולוגי-פתולוגי שלו.
התסמינים המאפיינים תסמונת זאת הם כאבים מפושטים כרוניים ללא הסבר פיזיולוגי ידוע.
כדי שהכאב יענה על דרישות ההגדרה הוא צריך להיות בכל הגוף (פלג עליון ותחתון, מימין ומשמאל) ונמשך 3 חודשים לפחות.
מאפיין נוסף הוא רגישות קיצונית ללחץ בנקודות מסוימות בגוף (18 נקודות רגישות).
לצורכי האחדת המחקר הרפואי נקבע על ידי הקולג' האמריקאי לראומטולוגיה כי נדרשת רגישות לפחות ב-11 נקודות מתוך אותן 18 נקודות.
מאידך, יכול אדם להיות מוגדר כמי שלקה בפיברומיאלגיה גם אם אינו עונה על קריטריון זה.
בנוסף לכאבים, סובלים החולים בתסמונת ממגוון של סימפטומים, בחומרה שונה ובאופן המשתנה על פני זמן.
בין הסימפטומים הבולטים ביותר - עייפות קשה, שינה לא מרעננת, פגיעה ביכולת הריכוז והזיכרון,
פעילות מעיים בעייתית (עד כדי תסמונת המעי הרגיז), כאבים במפרק שבין הלסתות ונוקשות בוקר שחולפת רק לאחר מקלחת חמה.
מדובר בתסמונת תפקודית (פונקציונאלית) העשויה להגביל את התפקוד הלוקים בה באופן משמעותי, אך היא אינה גורמת לנכות הנראית לעין.
קיימים מקרים ספורים של חולים שטוענים כי החלימו מהתסמונת ואולם,
מרבית דיווחי השפור (שאינם רבים) מתארים שיפור בהתמודדות עם תסמיני הפיברומיאלגיה ולאו דווקא החלמה.
פרוטוקול הטיפול הרפואי בפיברומיאלגיה מציע תרופות המיועדות להקל על הכאב והמלצה על פעילות גופנית מבוקרת.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי מומלץ גם הוא במטרה לאפשר התמודדות טובה ויעילה יותר עם המצב הפתולוגי.
בשל יעילותו המוגבלת של הטיפול הקונבנציונאלי, פונים חולים רבים לטיפולים שאינם מקובלים עדיין על הקהילה הרפואית -
מטיפולים משלימים, דרך שינויי תזונה ונטילת תוספי מזון, קנביס רפואי, תרופות ועד לניתוחים.
כשקראתי לפני כמה שנים ההסברים בנושא לא היו כלכך מורחבים ומפורטים,
למען האמת היה קשה מאוד למצוא טקסט ברור וקולע לעניין בנושא הזה בכלל,
אך כשקראתי על הסימפטומים פשוט רציתי לבכות.
ידעתי שסוף סוף מצאתי.
חיכיתי לתור שלי לראומתולוג מעל חודשיים,
בשביל אולי אולי חמש דקות, שבהן בדק אותי בנקודות הלחיצה בזריזות ואישר את האבחנה בעל פה ועל הנייר.
כשחזרתי לרופא המשפחה שלי הוא המליץ בחום על המשך שימוש בתרמדקס,
ואמר שלמרות השימוש השוטף זוהי תרופה הגורמת נזק מינימלי לכבד ולכליות, באופן יחסי למשככי כאבים אחרים כמובן,
אך פרח מזכרונו לציין בפני שהתרופה כמעט בכל המקרים יוצרת תלות בה אצל המשתמש.
תרמדקס, טרמל, או טרמדול- הן תרופות כמעט זהות, שמבוססת על משכך הכאבים האופיואידי- אופיום.
(מתוך "עמותת מגן לזכויות אנוש", ממאמרו של אילן סלומון, רוקח יועץ:)
תלות/התמכרות למשככי כאבים
אנשים רבים "מתמכרים" למשככי כאבים.
אם אתם רגילים לקנות אריזות של 50 ו-90 קפליות, נושאים אותם בתיק לכל מקום, וסובלים מכאבים טורדניים יש סיכוי גבוה שמדובר עליכם.
משככי הכאבים מגבירים את הרגישות לכאב: כל כאב הופך בלתי נסבל ומטריד.
להערכתי מאות אלפי אנשים בארץ סובלים מתלות במשככי כאבים, ולא מבינים איך אנשים אחרים מצליחים לשרוד בלעדיהם.
משככי כאבים נרקוטיים גורמים לכאבי גמילה בלתי נשלטים
שימוש ממושך במשככי כאבים תמימים עלול בהדרגה לגרום לכך שייעשה שימוש במשככי כאבים חזקים יותר,
שגורמים לתלות חמורה כמו טרמדול וטרמדקס, אשר דורשים מרשם רופא.
אולם לא תמיד מספרים לחולה, ששימוש באלה עלול להוביל לתרופות נרקוטיות ממכרות, כמו מורפין, פתידין (דמרול), אוקסיקונטין, פרקודן או פרקוסט.
התרופות הללו, שהן למעשה נגזרות של אופיום, גורמות לכך שכאבי הגמילה יהיו גרועים יותר מהכאבים עצמם,
ולכן לא ניתן כמעט להפסיק לקחתן והכמויות הנדרשות לכך רק הולכות וגדלות.
זהו כדור שלג שטני, שסופו טראגי, שכן סמים אלה מדכאים את ההכרה, את הנשימה ואת קצב הלב, ועלולים לגרום לדום לב ולמוות,
כפי שקרה כפי הנראה למייקל ג'קסון ולמפורסמים רבים לפניו: מרילין מונרו, אלביס פרסלי, הית' לג'ר ואחרים שנפטרו עקב נטילת קוקטייל של תרופות דומות,
לעיתים בשילוב עם אלכוהול, לא לפני שאישיותם הידרדרה לבלי הכר במשך שנים אלה.
במהלך השנתיים הבאות הגעתי משימוש בכ-50 מ"ג ליום, לשימוש בכ-300 מ"ג ליום. (יום=24 שעות).
כשהגעתי במהלך שימוש ב300 מ"ג למצב שאני מרגישה שגם זה לא מספיק, הבנתי שזה חייב להיפסק.
למזלי, באותה תקופה בדיוק עברתי לגור עם רן, והוא הסכים לעזור לי לעבור גמילה בבית, קולד טרקי.
הזעתי וקפאתי מקור, לא הצלחתי לשבת או לשכב, עברתי מהמיטה לספה לרצפה ואפילו לשולחן אבל שום דבר לא היה נוח ליותר מכמה שניות,
לא הפסקתי לשלשל ולהרגיש בחילה ובו בזמן גם לאכול כדי לנסות ולהרגיע את הגוף, בעיקר את העור שהרגיש מעקצץ ומציק במיוחד.
לא יכלתי לישון, והייתי מותשת. רן לא יכל לגעת בי למרות כמה שרציתי, ואחרי יומיים כבר הרגיש אובד עצות.
כשהלכתי לבית המרקחת כל מה שיכלו להציע לי ללא מרשם היה איבופרופן, ומיותר להגיד שהוא לא עזר כלל.
לאחר שבועיים של סבל וייסורים (שבמהלכם, כאילו שזה לא הספיק, גם הייתי במחזור) יכלתי סופסוף לישון כמו בנאדם, והשלשולים פסקו.
הרגישות בעור לא נעלמה, והגוף עוד הרגיש כבד וחסר יכולת תנועה. אכלתי בלי הפסקה כדי לנסות להרגע, אך כמובן, ללא הועיל.
עברו להם חודשים רבים, כמעט שנה, וידעתי שאני גמולה.
ידעתי שאסור לי לגעת בזה יותר, ולמרות שהיו לי עוד כדורים בבית הצלחתי לא לגעת רק מעצם המחשבה שהגעתי עד כאן ולמה לקלקל.
ככל שעבר הזמן, היה לי קשה יותר ויותר וככל שחשבתי על זה יותר- הגוף רצה את זה יותר. באופן מורגש.
ערב אחד, ערב מיוחד, החלטתי שאולי אני יכולה להרשות לעצמי.
אמרתי לעצמי, מה כבר יקרה, הרי אני כבר לא מכורה. כדור אחד, 50מ"ג, לילה אחד של הנאה..
מאותו הלילה ועד היום עברה בערך חצי שנה.
כיום אני מצליחה לשלוט במינון של כ-100מ"ג ליום מבלי לעלות,
על ידי החלפת מותג בכל מספר שבועות למותג אחר בעל הרכב מעט שונה אך עיקר זהה.
50מ"ג של אופיום, פעמיים ביום.
בקרב הזה,
אני מרגישה שהפסדתי כבר מזמן.
ג'ואי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni