This Is Who I Am Now

למרות התקופה הטובה,

למרות שאני פותחת את עצמי לדברים חדשים יום אחר יום,

למה אני מתנגדת לעצמי? לחיים? להווה?

למה אני לא מפסיקה לחשוב עליו?

אפילו חלמתי עליו אתמול בלילה, חלום שהעיר לא מעט רגשות בלתי רצויים.

אני מעדיפה לכעוס עליו, מלזכור למה אהבתי אותו בכלל.

כבר.. מה, חודשיים? שלושה?

ועדיין אני בבוץ של הפרידה הזאת.

עדיין שוכחת לפעמים למה גם אני רציתי אותה בסופו של דבר,

ועדיין שואלת את עצמי למה, ואיך, הוא היה מסוגל לעשות לי את כל מה שעשה.

אני מעריכה את עצמי, אני מודעת למעלות שבי,

אז למה שוב ושוב אני חוזרת לשאלה הזו, של מה לעזאזל לא מספיק טוב בי בשבילו.

כאילו שזה אמור להיות אכפת לי בכלל.

תופסת את עצמי לפעמים באמצע יום עבודה מעלה דמעות,

שגם להן, וגם לכל הכאב הזה, אין ולו במעט את היכולת לשנות את המציאות.

אז למה,

למה זה לא עובר?

ולמה אני לא מצליחה להניע מחדש את הדיאטה שלי?

החגים האלה לא עזרו לא לקיום שגרה ספורטיבית ובטח לא למשקל שלי.

למרות שזה לא אמור להיות תירוץ.

פאק, אין לי כוח. עדיין.

ג'ואי.