This Is Who I Am Now

כי הגיע הזמן שאכתוב את הפוסט הזה כבר.

מאז שנפרדנו לא הרגשתי ככה.

לא משנה כמה חזקה הייתי וכמה האמנתי בדרך החדשה שלי,

כל מה שהיית צריך כדי לשבור אותי היה להראות לי מי אתה היום.

התנצלת על כל הכאב שגרמת לי,

הודית שאם היית עושה דברים אחרת ומתייחס אלי טוב יותר,

הדברים בינינו לא היו מגיעים למצב הגרוע שהגיעו, וגם אם בכל זאת היינו נפרדים זה היה נראה אחרת.

עשית את כל הדברים שאני מודה שאף פעם לא האמנתי שתעשה.

מצאת עבודה שמכניסה לך משכורת מכובדת בסוף החודש למרות שאתה לא הכי נהנה בה

(אני זוכרת כמה התנגדת לעבוד בתחום שלא ממצה אותך, אפילו אם רק באופן זמני או כדי להשיג מטרה גבוהה יותר),

המשכת בהתנדבות למרות הקושי שבנסיעות הארוכות או באמון המטופלים שלך בתחום כלכך לא מוכר,

מצאת דרך לשלב את תחום הלימודים שלך עם תחום נוסף שמושך אותך כבר זמן רב, בצורה יצירתית ויעילה משאי פעם יכלתי לדמיין,

רזית והתחטבת, דחפת את עצמך להיות אדם אקטיבי כמו שתמיד רצית להיות, הקפת את עצמך בסוג החברים היחיד שאתה אוהב באמת,

והפכת, פנימית וחיצונית, לגבר ללא עוררין.

גבר שכל אחד ואחת שפוגשים בו רוצים להיות בחברתו מיד,

גבר שכל אישה היתה נופלת לרגליו אם יכלה לראות את נפשו ממבט ראשון (וסביר להניח שגם אם לא).

אם תמיד קינאתי בנשים שבחברתך רק בשל ההרגשה המדהימה שאתה מסוגל להעניק לאדם הפשוט ביותר,

הרי שהיום הקנאה שלי באנשים שזוכים להיות סביבך כפולה ומכופלת.

הייתי בדרך.

עברתי את הכעס, הכאב, אפילו ההשפלה שבבגידה הקטנה והיחידה שלך,

גדלתי והתחזקתי, השארתי את הרגשות השליליים מאחוריי והייתי בדרכי להיות האישה שתמיד רציתי להיות.

ואז הזכרת לי, מבלי להתכוון לרגע,

כמה קטנה אני ליד נפש גדולה ועוצמתית כשלך.

לא היית צריך לעשות דבר מלבד לספר בגרסה החלולה ביותר על כל מה שעברת בלעדיי,

כדי לגרום לדמות החדשה שיצרתי מעצמי להתנפץ לרסיסים ולהתמוסס כמו פסל קרח שנוצר אך ללילה אחד בלבד.

מעל חצי שנה לא נשפכו ממני כלכך הרבה דמעות.

לא חסרו לי הזרועות שלך סביבי למרות שתמיד המשכתי לישון רק בצד שלי של המיטה,

לא חסרה לי החברות שלך, למרות שידעתי בתוכי שלעולם לא אמצא טהורה ממנה.

הרשיתי לעצמי לחשוב שלעולם לא נתאים אחד לשני, בטח לא אחרי כל מה שעברנו יחד,

וכשהכרתי אותך מחדש, הרשיתי לעצמי לעשות את הדבר היחיד שידעתי שאסור לי לעשות.

לחשוב שעכשיו כששנינו חזקים יותר, טובים יותר, נבונים יותר,

אולי אוכל לסלוח לך ולהתחיל מחדש.

אולי תוכל לראות בי את האישה שתמיד רצית שאהיה ("לא בשבילי, בשבילך", תמיד אמרת).

המעטתי בערכך, זו האמת.

שכחתי כמה חזק המוח שלך לעומת הנפש,

כמה בקלות אתה מסוגל להתגבר על הרגש החזק ביותר שבך,

כנגד האינסטינקט הטבעי ביותר של שנינו לרוץ זה לזרועותיו של זו, או להיפך.

נלחמתי עד אפיסת כוחות כדי לנסות ולעבור את זה כמה שיותר מהר ונקי.

הקרב הזה היה אבוד מראש, איתך זה מעולם לא היה פשוט, בטח לא מהיר או נקי.

הלילה אני בוחרת לחבק את הכאב הזה,

כי ליהירות יש מחיר, והגיע הזמן שאשלם אותו במלואו.

וגם, כמובן, כי אני עדיין מאמינה בדרך שבה בחרתי- להיות אמיתית וכנה, קודם כל עם עצמי.

גם אם זה כואב.

מחר, מחר..

אף אחד לא באמת יודע מה יהיה מחר. בטח לא אני.

אני כן יודעת, שזה שיעור כואב, אבל בהחלט לא מיותר.

ואת ה"אמרתי לך", תשמרו לעצמכם בבקשה.

ג'ו.