לפני כשבועיים קיבלתי הצעת עבודה- סייעת לגננת.
אני מניחה שרובכם לא מבינים את משמעות התפקיד,
אבל אני רק אומר שלבחורה בגילי ללא תעודה משום סוג בתחום החינוך,
זו חתיכת קפיצת מדרגה.
היום אחר הצהריים היתה פעילות בגן לכבוד יום המשפחה, ואני נפרדתי מההורים.
קניתי לכל ילד וילדה (13 ילדים) סוג נעלי בית קטנטן וחמוד מצמר,
ולכל אחת מהמטפלות ספל עם כיתוב "תודה" (אלוהים יודע שתמיד חסרים ספלים לקפה בגן..).
כבר לפני שבוע כשהודעתי על עזיבתי קיבלתי מאחד ההורים זר ענק ויפהפה של פרחים
והיום קיבלתי ברכות מקסימות ומתנה מכל ההורים- סט תבניות אפיה וכוסות+כפיות מדידה.
אני חייבת להודות שהיה נורא קשה לי לעצור את הדמעות, אך החיוכים, החיבוקים והנשיקות שנשפכו ממני ומכולם בהחלט עזרו.
(לחצו להגדלה...)
ביום ראשון אני מתחילה את העבודה החדשה,
וכבר מעכשיו שומעת ציוצים על כמה שמחים ההורים שכבר מכירים אותי, שאני מגיעה.
עבדתי בגנים בקיבוץ הזה עוד לפני שעזבתי למרכז (לפני כשנתיים וחצי),
וכשעזבתי כולם הפצירו בי להישאר אך עקב סכסוך עם הרכזת (שעזבה במקרה לפני חודש) לא הסכמתי.
מההתלחששויות שאני שומעת עד כה,
נשמע שקיים חוסר רציני של חום, אימהיות ואכפתיות כלפי הילדים בגן החדש,
אחת הסיבות שהרכז טוען שבגללה בחר דווקא בי.
אין דבר שמחמיא לי יותר מלשמוע כמה האהבה והנתינה שלי משפיעות על הסובבים אותי,
בעיקר כי אלה בין התכונות שאני הכי מעריכה בעצמי, ואין כמו לקבל הערכה גם מבחוץ.
ביום שני האחרון הגעתי לשיעור הראשון של קורס הפסיכומטרי.
למי שלא מעודכן,
עד שבוע שעבר הייתי במכינה לחלק הכמותי על מנת להשלים פערים, ואני בהחלט מרגישה מוכנה.
הדבר היחיד שקשה לי איתו הוא דווקא העבודה מול המחשב, שמשום מה תופסת מקום מאוד מרכזי בלימוד.
אחרי יום עבודה בן 9 שעות, לא כולל נסיעות, הדבר האחרון שאני רוצה לראות זה מסך שהוא לא הטלוויזיה עם פרק של מונק או מחשבות פליליות.
אבל, כשאין ברירה אז אין ברירה.
אני חייבת להרגיל את עצמי לשבת מול המחשב ולא להתפתות לכתיבה או לצפייה בסדרות שהורדתי.
העבודה מהבית עם המורה היא צמודה דרך האתר והמייל, ואין דרך אחרת.
רק, תסבירו לי, בבקשה-
אם רוב העבודה היא במחשב, בשביל מה כל הספרים !?
לג'ואי הקטנה צעצוע חדש ומבריק.
הוא pretty boy בן 19, חכם ומתוחכם, ובעל זוג שפתיים ממשי
(לא, עוד לא בדקתי אותן, פשוט רואים).
קבלו את דוגמן הבית, AKA- "ילדון" :
(וכמו שאתם רואים, הוא שלי...)
רן הכריז על קוד בננה.
קוד בננה זה כשאחד מאיתנו נכנס לקשר וצריך שהשני יתפוס מרחק.
חרא קוד,
אבל למען האמת זה כבר לא כ"כ משנה לי.
בדיוק כמו שידעתי שיקרה- המשכתי הלאה, התגברתי, התחזקתי. זו אני.
ומה בנוגע לדתי השובב, אתם שואלים?
אליו היה מיועד הפוסט האחרון.
כן, יש לו מישהי אחרת שהספיקה להקדים אותי,
אבל לפני הדילמה שלו במי מאיתנו לבחור, קיימת דילמה קשה אף יותר.
האם אני, ג'ואי אנג'לה, מוכנה לעזוב בשבילו את הכל.
זוגיות אינה עונש ואין לי שום כוונה להסתכל עליה ככזו,
אך בחצי השנה (אולי יותר) האחרונה אני עוברת תהליך שאינני בטוחה שהגעתי לסופו.
גדלתי בתקופה הזו,
התחלתי להאמין בעצמי ולהתקדם בחיי (סוף כל סוף),
תחושת הביטחון העצמי שלי עוד הולכת וגדלה,
ואמנם לא הכל, אבל הרבה מתוך זה, מגיע דווקא מתחום המיניות.
לכבוש את הפחדים, להשתחרר, להסתחרר, להיפתח באמת,
לסמוך בעיניים עצומות (או לא), לשתף בסודות ובפנטזיות האפלים והעמוקים ביותר שבי,
להגשים את עצמי בצורה הכי גולמית, חייתית, ופראית שקיימת בי ועם זאת לקבל את הצד החם והאמהי שבי..
אני חבה את חיי לאנשים שלימדו אותי כל זאת ועוד,
ועזרו לי להוציא את הזונה המלוכלכת שבי ללא פחד או בושה.
אך האם זה הסוף,
או שמא אני זקוקה לעוד?
והאם אני באמת זקוקה,
או רק מכורה לעצם שכרון החושים הזה?
לאבדן השליטה הכלכך-בשליטה הזה..?
האם אני מוכנה להעניק את כולי לאדם אחד בלבד?
"היה לי קשה לקרוא לך "ג'ו שלי",
כי בעיניי זה חלק מהקסם שלך.
את הפיניקס שלי,
לא מבוייתת, פראית,
מסוגלת לשרוף במגע.
ככה הכרתי אותך."
מחר הוא מגיע לכאן,
ניכנס יחד למקלחת חמה ולטרנינג מפנק ונעלה לגג עם שמיכות, נרות ויין.
נשכב זה בזרועות זו, נבהה בכוכבים הבהירים שמעלינו,
וניתן לשיחה להתגלגל בין נשיקה לליטוף.
בינתיים,
אשמח לשמוע מה אתם חושבים..
עדכונים בהמשך.
ג'ו-ג'ו, בטרנינג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni