This Is Who I Am Now

באיחור אופנתי משהו,

אבל אני מתרצת בלמידה לפסיכומטרי אז מותר לי..

בשורה התחתונה, אני שמחה שהוא לא הגיע בסוף.

נכון, רציתי ואפילו יצאתי מגדרי והתחננתי, רק כדי לראות אותו שוב,

אבל בסופו של דבר אני בטוחה שגם אם היה בא, העייפות היתה מכריעה אותי עוד בשעות הלילה המוקדמות.

(לכל התוהים, לסרט כן יצאנו, ונשארנו ערים אחרי זה עד הבוקר,

 כשהוא מכאיב לי בדיוק כמו שרק הוא יודע שאני אוהבת,

 ושנינו מחממים אחד את השני בתוך האוטו הקטן).

יש משהו רומנטי בכאב שהוא מעניק לי, אין ספק.

יש בינינו אהבה חסרת גבולות שמסוגלת להוציא את שנינו מהכלים, לטוב ולרע.

כשהוא כועס עלי, אני יודעת שזה רק בגלל שהוא אוהב אותי,

וכשהוא אוהב אותי אני יודעת שזה רק בזכות שאני אוהבת את עצמי.

פעם זה לא היה ככה.

כן, הוא אהב אותי, אבל לא אהבתי את עצמי.

לא היתה לי האהבה לעצמי שתרסן את האהבה שלי אליו, ואת שלו אלי,

ונתתי מעבר למה שהייתי צריכה.

מעבר למה ששנינו היינו צריכים.

הרבה מעבר.

רן שלי,

אם יש משהו שלמדתי בחודשים הארוכים בלעדיך זה שכל מה שאני זקוקה לו נמצא בתוכי,

וכל השאר הוא רק בונוס, תוספת. פינוק מיוחד.

אז נכון, אנחנו לא רוצים לחזור להיות יחד, לפחות לא כרגע,

והחלטנו ללכת עם הלב והרגש בינתיים עד שיגיע הרגע להשתמש קצת יותר בראש..

אבל חשוב לי שתדע שלעולם יותר לא יכאב לי לאהוב כמו שכאב לי אז,

ואני אוהבת את עצמי על זה עוד יותר.

אני יודעת שגם אתה אוהב אותי יותר ככה.

אני יודעת כי אמרת לי.

אתמול, בולנטיינס דיי, חגגתי את האהבה שלי לעצמי,

ואת כל האהבה שקיימת בעולם.

כי אני באמת מאמינה שבלעדיה,

אין מה שיניע אותנו כחברה, וכבני אדם אינדיבידואליים.

(וכמה, כמה אני גאה בעצמי, על היכולת <היחסית חדשה שלי>, לראות את היופי הזה..)

( וכן, הלכתי לישון מוקדם.

עד אפריל, ככה זה ישאר :/ )

ג'ואי.