סיבילה עובדת איתי בגן כבר כמה חודשים טובים,
היא הסייעת הראשונה ואני השניה.
אין לי בעיה עם הסטטוס הזה בכלל, להיפך,
פחות פוליטיקה ויותר עבודה hands on עם הילדים, כמו שאני אוהבת.
לסיבילה יש בת,
היא כבר בת 12 אבל לא מסוגלת לקום לבד בבוקר.
היא שוקלת בערך כפול ממני, וסיבילה טוענת שהיא בדיאטה קפדנית,
אבל משום מה לא ירדה גרם אחד במשקל.
סיבילה טוענת שזו בלוטת התריס שלה.
אני לא קונה את זה.
מהיום שהכרתי את סיבילה היא לא מפסיקה לדבר על העבר שלה.
היא עבדה בפתיחה וניהול של בתי מלון ברחבי הארץ
ולטענתה עזבה את המקצוע כי הלחץ התחיל להשפיע עליה גופנית
והתפרץ בצורת פיברומיאלגיה.
אני יודעת מה זה פיברומיאלגיה.
פיברומיאלגיה זה כואב,
זה לא נעים,
אבל כמו שהוכחתי לעצמי ולעולם, זה לא חייב להשתלט עליך.
קשה לי לראות אנשים שנכנעים לנסיבות חייהם ומקבלים אותן כעובדה מוגמרת.
סיבילה מרגישה יותר ויותר בנוח איתי ככל שהזמן עובר, ואני לא אוהבת את זה.
כשאני עובדת אני לא חברה, כשאני עובדת אני מקצועית. ממוקדת.
אני לא נמצאת שם בשביל לנחם אותה, לטפל בה, ולתת לה עזרה ראשונה נפשית.
אני גם לא חושבת שבגלל שקשה לה להתמודד נפשית עם המצב הבטחוני
אני צריכה להסתיר מהילדים את האמת ולהשתיק את הדיבורים שלהם על מה שקורה.
ילדים צריכים לשחרר, להוציא, לשתף.
הגן זה בדיוק המקום לכך.
היום הודיעו לי שביום שישי חוזרים לעבוד.
כן, שישי.
למה?
ככה.
כי בגן הממוגן שלנו התארחו וישנו מיליון חיילים שמישהו צריך לנקות אחריהם,
ומי אם לא צוות החינוך מוכשר לניקיון שכזה? אף אחד, מסתבר.
חס וחלילה שהילדים יחזרו לגן ביום שני במקום ביום ראשון,
כדי שלעובדי מערכת החינוך תהיה הזדמנות לעכל את כל מה שהולך לקרות עכשיו,
להתכונן מערכתית ונפשית לעשרות הילדים שיחזרו לגן בשבוע הבא, אלוהים יודע באיזה מצב.
ועל מה אני חושבת?
על סיבילה.
על כמה שלא מתחשק לי לראות אותה שוב,
כמה אין לי כוחות בשבילה.
איך לעזאזל אני עושה את זה עכשיו ?
בא לי לקחת חופשת מחלה עד שכל הבלאגן יעבור.
ג'ו.
נ.ב,
מודה לכולם על התגובות לפוסט הקודם..
בדרך כלל לא ממש משנה לי אם מגיבים, אני כותבת בשביל לכתוב,
אבל נחמד לדעת כמה אנשים קוראים כאן ושאכפת לכם מספיק בשביל לנסות לעזור.
תודה לכולכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni