פוש אחרון, זה כל מה שנשאר..
עוד כמה שבועות נגמר כל הבלאגן, ומתחילים הלימודים.
בשבועות האחרונים אני ממלצרת מעשר בבוקר עד חמש בצהריים,
ועובדת במעדניה בסופר מחמש וחצי עד תשע בלילה.
זה אולי לא נשמע כמו הרבה שעות, אבל כשמבלים כלכך הרבה זמן על הרגליים זה מרגיש אחרת, תאמינו לי.
התחלתי לקחת קצת פחות משמרות בסופר כי שמתי לב שזה ממש משפיע על הכאבים,
ברמה שכשאני קמה מהספה בסלון (אחרי שחזרתי מהעבודה) כואב לי לדרוך על הרגליים, ולפעמים גם בבוקר כשאני קמה.
החלטתי שמחר אנסה ללכת עם המדרסים לעבודה בסופר ונראה איך ארגיש עם זה.
למלצרות זה קצת יותר בעיה כי המדרס נכנס רק לנעלי RedBack שלי וזה לא הכי מתאים..
העייפות בזמן האחרון קצת הוציאה לי את החשק מהרבה דברים.
מצחיק כי אני קמה בבוקר עם המון אנרגיות אבל אז בסוף היום פתאום כאילו שאבו ממני הכל לפני ששמתי לב מה קורה..
הימים עוברים מהר ואני משתדלת להנות מהם כמה שאני יכולה, לא זוכרת מתי נהניתי כלכך לעבוד.
העבודה במסעדה כלכך כיפית וזורמת, הלקוחות ממש סבבה ואני מרגישה שזה אפילו סוג של סגירת מעגל בשבילי.
כשעזבתי את האזור, בכיתה ח', היתה בי המון מרירות כלפי האנשים כאן באזור, בעיקר בני גילי ומעט בוגרים ממני.
היום, אחרי כל השינויים שעברתי, אני מבינה שהבעיה היתה אצלי. לא שכולם היו בסדר, אבל היום ההתמודדות שלי עם זה היא שונה.
פתאום כשמגיעים אנשים שלמדו איתי למסעדה ורואים אותי מחייכת אליהם ומקבלת אותם, שואלת מה שלומם ואיך עברו השנים האחרונות,
נדמה שאני היחידה שזוכרת כמה רע היה לי כאן וכנראה שעדיף לי לשכוח, או לפחות לשחרר, כי בדיוק כמוני כולם מתבגרים ומשתנים עם הזמן.
אז שחררתי, ומבוקר עד ערב אני מחויכת וטוב לי.
ואז, אז מגיע הערב.
אין לי חשק לשיחות, אין לי חשק לצאת, אין לי חשק לאכול אפילו ובטח שאין לי חשק לסקס.
יותר מזה, אני מרגישה שטוב שכך כי עדיף לי להישאר מפוקסת כרגע במיוחד עם תחילת הלימודים..
ומשום מה, דווקא עכשיו, מרפי מגיח מעבר לפינה.
מוצאת את עצמי מוקפת אנשים שרק רוצים בחברתי, כאלה שגם אני רוצה בחברתם אבל פשוט לא מסוגלת למצוא את הסבלנות אליה כרגע.
אפילו החבר לעט (במייל) המקסים שלי מחכה ממני למייל כבר בערך שבועיים.
(כן, לא סיפרתי עליו עדיין אני יודעת.. יגיע היום).
הוא דתי ויש הרבה חגים לאחרונה אז מילא, אבל בכל זאת זה קצת גס רוח מצידי.
קבעתי עם אבא ליום חמישי בעוד שבוע שנעביר את כל הציוד שלי למעונות עם הטנדר, מקווה שגם אמא תצטרף.
יש לי הרגשה שיהיו דמעות, אני רק מקווה שלא שלי.. *תחזיקו לי אצבעות* (קשה לי שהמשפחה שלי תראה אותי בוכה.. למה? ככה).
בכלל קשה לי עם כל המעבר הזה מהבית, השנה האחרונה היתה מדהימה בשבילי,
במיוחד מבחינת השלמת פערי הפנימיה וכל מה שהיה אחריה שהרחיק אותי מהבית.
תמיד היה קשה לי עם מעברים. סעמק.
אניוואי,
ביום חמישי שלאחר מכן מתחיל הפסטיבל שהבטחתי לעצמי עוד לפני שנה שהשנה לא אוותר ואלך אליו, אז אני הולכת.
אולי לא הכי חכם, כי הלימודים מתחילים ביום ראשון והפסטיבל נגמר בשבת אבל.. יהיה בסדר.
נראה לי שיעשה לי רק טוב להשתחרר קצת מכל העבודה הזאת.
ג'ואי,
עוד שניה סטודנטית לסיעוד שנה א'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni