לפעמים הדברים מתבלגנים, הכל נהיה מלוכלך ומגעיל ולא מתחשק לי להיות חלק מהמציאות של עצמי.
אנשים עוזבים, נעלמים, ואנשים אחרים מנסים לתפוס את מקומם ומתקשים להבין שזה לא אפשרי. אין מקומות קבועים.
לכל אחד מהם מקום משלו בלב שלי, וכשהוא עוזב המקום הזה נשאר ריק לנצח, או עד שיחזור.
לפעמים הדברים גם מסתדרים, והכל חוזר להיות מבריק ונוצץ, כמעט מושלם.
אנשים חדשים חודרים לחיי וממלאים אותם בחיוכים, ואחרים שנעלמו חוזרים ולמרות הכעס על עזיבתם,
הגעגוע גובר ואני נמסה בחזרה לצורה אנושית, חמה ואוהבת.
לפעמים, הדברים גם מסתדרים קצת יותר מדי.
אנשים מצטברים בעולם שלי עד שבשלב מסוים עלול להגיע רגע שבו עליי לבחור אילו מהם להזניח ואילו לא,
כי למרות שהייתי מאושרת להעניק לכל אחד ואחת מהם חתיכה ממני על מגש, העומס שנובע מכך מונע ממני לתפקד באופן מוחלט.
כמו יויו, החיים שלי לא מפסיקים להשתנות, להפתיע, ולחדש. לטובה ולרעה.
לפעמים זה גורם לי לתהות האם בכלל אני מסוגלת להכיל מצב של יציבות.
מתי העייפות מהנסיון הבלתי פוסק למצוא את מקומי תכריע את רגליי,
והאם זה יקרה במקום הנכון או שמא שוב אגזור על עצמי שנים בתוך מעגל בלתי פוסק, בפחד מבדידות נוספת.
ג'ו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni