אני לא נגעלת מדם.
לא נגעלת גם מקרביים או פצעי לחץ או רקמה נקרוטית מסריחה.
זה לא נעים לפעמים, אבל בחיים לא תשמעו אותי אומרת איכס או תראו אותי מעוותת פרצוף.
לפעמים כשאני רואה איזו פציעה שנראית כואבת במיוחד עוברת בי מין צמרמורת כאב קלה,
אבל מעבר לזה לרוב אני לא מתחברת לכאב של אחרים.
אני מסוגלת להתחבר לרגש של אנשים, אבל לא להגיב בצורה המתאימה.
מרגיש לי מזויף, להגיד את כל אותם הדברים שאנשים תמיד אומרים כשלמישהו אחר קשה וכואב.
מצד שני, אין לי משהו טוב יותר להגיד מאותם דברים. אז אני פשוט שותקת, או מגיבה במגע מנחם אם זה מתאים.
קשה לי להבין מטופלים שלא רוצים לדעת על המחלות שלהם.
קשה לי להבין אנשים שלא רוצים להסתכל כשמכניסים להם מחט לווריד.
אבל הכי קשה לי זה להבין מתי אני מדברת על דברים שרוב האנשים נגעלים לשמוע.
אין לי את המעצור הזה, כי שום דבר לא מגעיל אותי כשמדברים על רפואה.
כמו ששום דבר לא מרתיע אותי כשמדברים על התנהגות של בני אדם, אם מדובר במיניות או אלימות או כל נושא אחר.
אני לא יודעת אם זה בגלל ששום דבר לא מפתיע אותי כבר, או בגלל שפשוט חסר בי איזה חלק של אכפתיות.
אני מניחה שזה הראשון, כי כן אכפת לי מאנשים, כן אכפת לי מהאנושות, אבל אני לא בטוחה אם זה לא לגמרי ממניעים אנוכיים.
אולי הטיפול בבני אדם גורם לי להרגיש קצת יותר קרובה ל"אלוהים", יהיה אשר יהיה.
אולי זה סתם גורם לי להרגיש חכמה יותר, בטוחה יותר בעצמי, לדעת שאני יודעת איך לטפל, מה לעשות.
אולי האמפתיה שאני כן חשה כלפיי אנשים מגיעה מתוך המחשבה על עצמי במקומם.
ואם כן, כמה אני באמת שונה מאנשים אחרים?
האם אני שונה רק ביכולת שלי (או יותר נכון, בחוסר היכולת שלי)ל הסוות את המניעים האמיתיים שלי?
או שאולי.. אני באמת מרגישה כל כך אחרת מאיך שאחרים מרגישים..?
רוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni