אולי אלה ההורמונים של המדבקה השלישית מדברים במקומי,
אבל השבוע אני בתחושה מתמדת של אכזבה מעצמי.
חזרתי לגור עם ההורים לתקופת חופשת הקיץ כדי לעבוד כאן בדרום.
כבר עשיתי זאת כמה פעמים בעבר, ולמרות שלאף אחד לא קל לחיות עם ההורים, היו לי לא מעט זמנים טובים איתם.
אמא ואני היינו נוסעות יחד כל בוקר לעבודה וחוזרות יחד אחר הצהריים,
וברוב הימים את השעות שלאחר מכן ביליתי איתה בבית, בעיקר בסלון, בצפייה בטלוויזיה וקשקושים.
השנה זה לא קרה.
מאז הפרידה מניקי מצאתי את עצמי מעשנת יותר ויותר.
שכנעתי את עצמי שאני זקוקה לזה, זה עוזר לכאבים וגם מרגיע לפעמים את הנפש,
וזה אפילו היה חלק ממה שחיבר ביני לבין סבסטיאן.
כשחזרתי לגור עם ההורים היתה לי כבר אספקה שוטפת בחינם,
ובלי לשים לב ישבתי לי מדי ערב במרפסת ועישנתי.
בהתחלה, לא הבנתי מה אמא רוצה ממני.
היא כל הזמן כעסה שאני יושבת בחוץ במקום איתה,
וניסיתי להסביר שפשוט במרפסת נעים לי יותר, אבל זה היה שקר שסיפרתי לשתינו.
אמנם נעים במרפסת ביחס למזגן המקפיא בבית, אבל זו לא היתה הסיבה שנשארתי בחוץ.
בכל יום אמרתי לעצמי, היום אכנס לשבת איתה בסלון,
ובכל ערב, עם הג'וינט ביד, אמרתי לעצמי עוד מעט. עוד מעט, עוד מעט, שיט מאוחר מדי.
ועולה לישון.
ביום שלישי בעוד שבוע חוזרים ללימודים,
וכל מה שעובר לי בראש זה כמה אני כועסת על עצמי, שהפסדתי את הזמן הזה איתה.
ארבעה חודשים. ארבעה חודשים שלמים, ולא ערב אחד של זמן איכות עם אמא היקרה שלי.
אני לא יודעת איך לומר לה את זה, וכשאני לבד זה רק מתפרץ החוצה בבכי מר, פעם אחר פעם.
אחד הדברים שמקשים עליי לסלוח לעצמי אפילו יותר, זה סבסטיאן.
סבסטיאן הוא by far הגבר הכי מדהים שזכיתי לחלוק איתו את חיי.
הוא עצמאי, בוגר, והוא אף פעם לא מחכה לעשות את הדבר הנכון.
הוא לא מחפש אשמים, אלא לוקח את כל האחריות שאפשר על עצמו ורץ אל תוך האש.
הוא לא מחכה שמישהו יעשה את הצעד הראשון ויקל עליו, אלא בוחר שלא לראות את הצעד הראשון כקשה בכלל, ופשוט עושה אותו.
יש לו כוח רצון ודבקות במטרה שאף פעם לא ראיתי.
השורה התחתונה היא שאני מקנאה בו,
אבל מעבר לזה אני מפחדת לאבד אותו, או גרוע יותר, לפגוע בו.
תמיד רציתי זוגיות כזו, אחת שמרימה אותי למעלה ונותנת לי דרייב,
ומאפשרת לי לעשות את אותו הדבר עבור בן זוגי, ואני מאושרת שזכיתי בה,
אבל לפעמים אני חוששת שלא אוכל לעולם להגיע לרמות המוטיבציה והעשייה שאליהן הוא מסוגל.
למרות רצוני העז, למרות מאמציי החוזרים, למרות שאני לעולם לא מרימה ידיים,
עדיין יש תחומים שבהם אני מוותרת לעצמי כי הקושי נראה לי גדול מדי מכדי שאתמודד איתו,
כמו המאבק בהתמכרויות, היחסים עם המשפחה, הבעה עצמית ועוד.
נקודת האור היחידה שלי בתחום הזה, גם היא סבסטיאן.
אז נכון שהמוטיבציה שלי צריכה לבוא מבפנים ואסור לי לתת לה להיות תלויה באחרים,
אבל הוא האדם היחיד שגורם לי להרגיש שאני יכולה לעוף גם כשאני מרגישה שנשברו לי הכנפיים.
הוא אומר לי את האמת בפנים, קשה ככל שתהיה, אומר לי שהוא כועס או מאוכזב,
אבל אז לוקח את ידי ומתכונן להתמודד עם האמת הזו איתי ביחד. לשפר, לתקן, ללמוד, להתקדם הלאה.
אני מקווה שלעולם לא יתייאש ממני, ושיום אחד אגדל להיות בדיוק כמוהו, בזכותו.
לומר לאמא שלי איך אני מרגישה זה לא משהו שאני מרגישה שאני מסוגלת לעשות.
אפילו המחשבה על לכתוב לה את זה בהודעה גורמת לי להציף את פניי בדמעות ללא יכולת לעצור.
אולי כל שנותר לי כרגע זה ללמוד מהטעות הזו שגורמת לי להיגעל מעצמי,
ולהמשיך הלאה כאדם מעט טוב ומתחשב יותר, ומעט פחות שלם.
רוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni