קוראים לי רוני, פעם קראו לי חן.
תמיד הייתי קצת oblivious, אבל תמיד ילדה שמחה, וטובת לב.
כשהייתיק קטנה אמא הקריאה לי סיפורים לפני השינה,
ותמיד סיפרה על איך הטוב תמיד מנצח את הרע, האור את החושך, האהבה את השנאה.
ואז גדלתי, וגיליתי שהעולם קצת אחר, אבל איפשהו בלב תמיד המשכתי להאמין.
יצאתי לחקור את העולם ואת עצמי,
בפנימייה, בצבא, במערכות יחסים ובמגורים מחוץ לבית הוריי.
נפגעתי בלי סוף, נחבטתי מכל הכיוונים, החיים והאנשים שבתוכם גלגלו אותי מהמדרגות בכל הכוח, ללא רחמים.
"למה?", תמיד חשבתי לעצמי. למה אף אחד לא רואה את הכאב?
בכל פעם שנפגעתי הרגשתי שחתיכה קטנה ממני אבדה לנצח, ובכל זאת, האמנתי.
המשכתי לקום, לנסות שוב ולתת את כולי, ככל שליבי איפשר לי.
היו נקודות שבהן חשבתי, אולי באמת לעולם לא אמצא את מקומי בעולם?
אולי אני שונה מדי מכולם? אולי אין אף אחד שדומה לי מספיק בשביל לראות אותי באמת?
ואז, הוא הגיע (סליחה על הקורניות המגעילה).
גבר.
פמיניסט, עוטף, מלא ברגש וחמלה, מעצים, מלא כבוד, הערכה והערצה.
מסוג הגברים האלה שאף בחורה כמוני לא האמינה שאי-פעם היו קיימים כמותם,
ואם איכשהו המציאות איפשרה זאת, אז אני בטח ובטח לא תהיה זו שתעניין אותם.
עוד בלילה הראשון שבו שכבנו זה לצד זו, ידעתי.
ראיתי בעיניים שלו שהוא כמוני, ילד מבוגר, פצוע, שנמצא על סף איבוד האמונה,
וידעתי שיש לי את כל מה שהוא צריך, וזה רק יקח קצת זמן, עד שיאמין שוב באמת.
עברה שנה,
והגבר הזה, המצחיק, האכפתי, החכם, הצנוע, הכל-כך אוהב,
ירד על ברכו (לא לפני ששאל אותי אם אני מסכימה שהוא יעשה את זה, ולא אני),
וסיפר לי,
שבזכותי
הוא מאמין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Just Roni