This Is Who I Am Now

ביום שישי הקרוב יהיה המבחן האחרון..

אין לי מושג איך עברתי את זה, אבל בינתיים אין לי מועדי ב' וכל הציונים הסופיים שלי הם משבעים ומעלה.

ציפיתי לציונים קצת יותר גבוהים, אבל משום מה תקופת הבחינות הזו היתה פי כמה יותר קשה מהקודמת.

הותשתי ברמות שלא הותשתי אף פעם, ועכשיו שזה כמעט נגמר הוסר ממני משא נפשי כבד.

זה נשמע טפשי אולי, כולה תקופת בחינות, מה הסיפור?

אבל בתקופת הבחינות אצלנו, בשנה א',  יש 10-11 בחינות, בהתאם לעשרה קורסים שעברנו במהלך כל סמסטר (11 בגלל בחינה מפוצלת).

לא מכירה הרבה סטודנטים שעוברים כמות כזו של בחינות, בטח שלא כשהן דחוסות בחודשיים וחצי (יוצא בין בחינה אחת לשתיים בשבוע, כל שבוע).

בכל אופן, אם האושר מסיום הבחינות לא מספיק, בשבוע שעבר קרה לי משהו דיי מגניב.

קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה בעוד בדרכי לעוד מבחן, ודיברה איתי בחורה שכמוני לומדת בתל השומר, רק מסיימת שנה ב'.

היא סיפרה שהיא עובדת בהנהלת הסיעוד במשרה שנקראת "סטודנטית בדיווח" בהנהלת הסיעוד,

יחד עם עוד 3 בנות ששתיים מהן מסיימות שנה ד' ועוזבות, ואמרה שקיבלה עליי המלצה להמשיך את אחת מהבנות שעוזבות.

התכוונתי לחכות קצת עם חיפושי העבודה לאחרי הבחינות, אבל כשנוחתת עליך הזדמנות כזו- לא אומרים לא, בטח לא אם הממליצה היא הרכזת שלך.

הוחמאתי בטירוף מההצעה ועוד יותר מההמלצה, וכבר באותו היום התקשרתי לאחראית וקבעתי ראיון.

המשרה היא לטווח ארוך והיא חלקית ובעלת שעות גמישות במיוחד

(וכשאני אומרת במיוחד אני מתכוונת- לבוא וללכת מתי שבא לי כל עוד אני מסיימת את המשימות שלי בזמן),

מה שאומר שהיא מושלמת לסטודנטים שלומדים בבית החולים,

ועוד יותר לסטודנטים כמוני שגרים בערך דקה וחצי מבניין הנהלת הסיעוד.

העבודה היא בעיקר בשעות אחה"צ מה שאומר שהשכר מתחיל מ-120%, ובשבת כמובן 150%.

בקיצור, סיום לא רע לשנה מדהימה,

והתחלה דיי מדהימה לשנה חדשה שתגיע בקרוב..

אה כן, וקיבלתי את המלגה של משרד הבריאות.

50% משכר הלימוד על כל שנת לימודים.. דיי פאקינג מדהים.

(יש תנאים, אבל לא ניכנס לזה.. אני בקטע של לשמוח עכשיו P: )

מקווה שבקיץ אצליח לכסות את כל החורים שצברתי בכיסים משנה שלמה כמעט ללא עבודה.

טפו טפו- אין מועדי ב', אין מכשולים, אין מגבלות.

ואם כבר פתחתי את עניין המגבלות..

חייבת לציין שבתקופה האחרונה העובדה שאני לבד עושה לי רק טוב.

עזבו שיש לי טרסט אישיוז, כאילו, למי אין.. פשוט.. פתאום זה פשוט לא מעניין!

החיים שלי סוף סוף באמת קורים.

הם קורים כל יום מחדש ואני היחידה שזוכה להנות מזה, אני היחידה שמגיע לה להנות מזה..

בפעם הראשונה מאז אותה פרידה שקצת סיבכה לי את המוח לפני שנתיים, אני מרגישה שלמה במאה אחוז עם איפה שאני נמצאת.

לא חייבת שום דבר לאף אחד, לא מרגישה צורך לספר לאף אחד מה שלומי ומה קורה איתי.. פשוט.. עם עצמי, full on.

אנצל את ההזדמנות לבקשה מאנשים שקוראים כאן ויצרו איתי קשר..

אני לא זמינה, רוב הזמן כי אני עסוקה ובשארית הזמן כי.. וול, כי נחמד לי עם עצמי כרגע.

זה לא אישי, זה לא בקטע מגעיל, מקסימום אולי קצת בקטע של חוסר אמון. לא מעבר לזה.

אז פשוט.. שחררו ;)

רוני.

ביום של ערב יום הזיכרון נסעתי לבקר בפנימיה כמו בכל שנה, כמנהג הבוגרים.

פגשתי כמה מהחברים המדהימים מהעבר (כיום בעיקר מהפייסבוק P: ), כמה מהפחות מדהימים.. אבל עדיין היה נחמד.

אחרי הטקס המשכתי עם אחד החברים לאולם הפנימייה, שבו כמו בכל שנה היה קפה וכיבוד לבוגרים.

יצאתי עם כוס הקפה ביד ונתקלתי בבחור מקסים שזכרתי עוד מגיל 14.

אני הגעתי לפנימיה בכיתה ח' והוא היה שנה מתחתיי, ואף פעם לא שמתי לב אליו ממש.

כלומר הוא היה ילד חמוד, אבל ילד בכל זאת.

פתאום עומד לפניי קצין במדי טורקיז עם שני ארונות על הכתף, מחייך חיוך כובש ומדבר בקול של גבר.

התיישבתי לידו, ואם לא החברים שקראו לו כל חמש דקות לבוא לשבת איתם לא הייתי מרגישה את הזמן עובר אפילו.

התברר שאנחנו דיי שכנים, הוא גר בארלוזורוב (ואני בתל השומר).

קבענו להיפגש מתישהו לקפה, אבל אתם יודעים איך זה כשאומרים "מתישהו".

אז החלפנו פייסבוקים, דיברנו קצת והצקנו אחד לשני פה ושם לגבי הפגישה,

and then it hit me.

תקופת הבחינות מתחילה עוד קצת יותר מחודש,

יש לי 9 בחינות בחודש וחצי (זה לא הרבה זמן ללמוד) ועוד לא התחלתי לחרוש.

היום התכתבנו קצת בזמן שיעור ביוכימיה והסברתי את המצב, והוא אמר..

"אני מחכה...גם אם זה יקח כמה שנים".

העיקר הכוונה P:

          חוזרת לפרמקוקינטיקה (שם מפציץ למשהו מפגר)..

      סופ"ש רגוע לכולם ובעיקר לסטודנטים שבינינו!

                                                           רוני.