This Is Who I Am Now

לפני כשבועיים קיבלתי הצעת עבודה- סייעת לגננת.

אני מניחה שרובכם לא מבינים את משמעות התפקיד,

אבל אני רק אומר שלבחורה בגילי ללא תעודה משום סוג בתחום החינוך,

זו חתיכת קפיצת מדרגה.

היום אחר הצהריים היתה פעילות בגן לכבוד יום המשפחה, ואני נפרדתי מההורים.

קניתי לכל ילד וילדה (13 ילדים) סוג נעלי בית קטנטן וחמוד מצמר,

ולכל אחת מהמטפלות ספל עם כיתוב "תודה" (אלוהים יודע שתמיד חסרים ספלים לקפה בגן..).

כבר לפני שבוע כשהודעתי על עזיבתי קיבלתי מאחד ההורים זר ענק ויפהפה של פרחים

והיום קיבלתי ברכות מקסימות ומתנה מכל ההורים- סט תבניות אפיה וכוסות+כפיות מדידה.

אני חייבת להודות שהיה נורא קשה לי לעצור את הדמעות, אך החיוכים, החיבוקים והנשיקות שנשפכו ממני ומכולם בהחלט עזרו.

(לחצו להגדלה...)

ביום ראשון אני מתחילה את העבודה החדשה,

וכבר מעכשיו שומעת ציוצים על כמה שמחים ההורים שכבר מכירים אותי, שאני מגיעה.

עבדתי בגנים בקיבוץ הזה עוד לפני שעזבתי למרכז (לפני כשנתיים וחצי),

וכשעזבתי כולם הפצירו בי להישאר אך עקב סכסוך עם הרכזת (שעזבה במקרה לפני חודש) לא הסכמתי.

מההתלחששויות שאני שומעת עד כה,

נשמע שקיים חוסר רציני של חום, אימהיות ואכפתיות כלפי הילדים בגן החדש,

אחת הסיבות שהרכז טוען שבגללה בחר דווקא בי.

אין דבר שמחמיא לי יותר מלשמוע כמה האהבה והנתינה שלי משפיעות על הסובבים אותי,

בעיקר כי אלה בין התכונות שאני הכי מעריכה בעצמי, ואין כמו לקבל הערכה גם מבחוץ.

ביום שני האחרון הגעתי לשיעור הראשון של קורס הפסיכומטרי.

למי שלא מעודכן,

עד שבוע שעבר הייתי במכינה לחלק הכמותי על מנת להשלים פערים, ואני בהחלט מרגישה מוכנה.

הדבר היחיד שקשה לי איתו הוא דווקא העבודה מול המחשב, שמשום מה תופסת מקום מאוד מרכזי בלימוד.

אחרי יום עבודה בן 9 שעות, לא כולל נסיעות, הדבר האחרון שאני רוצה לראות זה מסך שהוא לא הטלוויזיה עם פרק של מונק או מחשבות פליליות.

אבל, כשאין ברירה אז אין ברירה.

אני חייבת להרגיל את עצמי לשבת מול המחשב ולא להתפתות לכתיבה או לצפייה בסדרות שהורדתי.

העבודה מהבית עם המורה היא צמודה דרך האתר והמייל, ואין דרך אחרת. 

רק, תסבירו לי, בבקשה-

אם רוב העבודה היא במחשב, בשביל מה כל הספרים !?

לג'ואי הקטנה צעצוע חדש ומבריק.

הוא pretty boy בן 19, חכם ומתוחכם, ובעל זוג שפתיים ממשי

(לא, עוד לא בדקתי אותן, פשוט רואים).

קבלו את דוגמן הבית, AKA- "ילדון" :

(וכמו שאתם רואים, הוא שלי...)

רן הכריז על קוד בננה.

קוד בננה זה כשאחד מאיתנו נכנס לקשר וצריך שהשני יתפוס מרחק.

חרא קוד,

אבל למען האמת זה כבר לא כ"כ משנה לי.

בדיוק כמו שידעתי שיקרה- המשכתי הלאה, התגברתי, התחזקתי. זו אני.

ומה בנוגע לדתי השובב, אתם שואלים?

אליו היה מיועד הפוסט האחרון.

כן, יש לו מישהי אחרת שהספיקה להקדים אותי,

אבל לפני הדילמה שלו במי מאיתנו לבחור, קיימת דילמה קשה אף יותר.

האם אני, ג'ואי אנג'לה, מוכנה לעזוב בשבילו את הכל.

זוגיות אינה עונש ואין לי שום כוונה להסתכל עליה ככזו,

אך בחצי השנה (אולי יותר) האחרונה אני עוברת תהליך שאינני בטוחה שהגעתי לסופו.

גדלתי בתקופה הזו,

התחלתי להאמין בעצמי ולהתקדם בחיי (סוף כל סוף),

תחושת הביטחון העצמי שלי עוד הולכת וגדלה,

ואמנם לא הכל, אבל הרבה מתוך זה, מגיע דווקא מתחום המיניות.

לכבוש את הפחדים, להשתחרר, להסתחרר, להיפתח באמת,

לסמוך בעיניים עצומות (או לא), לשתף בסודות ובפנטזיות האפלים והעמוקים ביותר שבי,

להגשים את עצמי בצורה הכי גולמית, חייתית, ופראית שקיימת בי ועם זאת לקבל את הצד החם והאמהי שבי..

אני חבה את חיי לאנשים שלימדו אותי כל זאת ועוד,

ועזרו לי להוציא את הזונה המלוכלכת שבי ללא פחד או בושה.

אך האם זה הסוף,

או שמא אני זקוקה לעוד?

והאם אני באמת זקוקה,

או רק מכורה לעצם שכרון החושים הזה?

לאבדן השליטה הכלכך-בשליטה הזה..?

האם אני מוכנה להעניק את כולי לאדם אחד בלבד?

"היה לי קשה לקרוא לך "ג'ו שלי",

כי בעיניי זה חלק מהקסם שלך.

את הפיניקס שלי,

לא מבוייתת, פראית,

מסוגלת לשרוף במגע.

ככה הכרתי אותך."

מחר הוא מגיע לכאן,

ניכנס יחד למקלחת חמה ולטרנינג מפנק ונעלה לגג עם שמיכות, נרות ויין.

נשכב זה בזרועות זו, נבהה בכוכבים הבהירים שמעלינו,

וניתן לשיחה להתגלגל בין נשיקה לליטוף.

בינתיים,

אשמח לשמוע מה אתם חושבים..

עדכונים בהמשך.

ג'ו-ג'ו, בטרנינג.

כי כשאני אוהבת אז זה עד הסוף,

וכי אני אף פעם לא מתפשרת על מה שאני רוצה.

כי אני בנאדם חיובי, שמח וחייכן,

ואין גבול לאור שאני מסוגלת להכניס לתוך חייך.

כי יש לי ביטחון עצמי, אבל לא יותר מדי.

כי אני אישה מטופחת ונשית,

כי אני אישה חזקה, עצמאית ומשוחררת,

כי אני אינטיליגנטית,

כי אני יודעת להתלבש,

כי אני יודעת לבשל ולאפות.

כי אני אוהבת להשקיע באחרים אפילו יותר מבעצמי.

כי אני מקשיבה לכל מילה שלך,

כי אני סומכת עליך בעיניים עצומות,

כי אני מוכנה ללכת אחריך עד סוף העולם ואז עוד קצת.

כי אני ילדה קטנה ושטותניקית בדיוק כמוך,

ואף פעם לא נמאס לי שאתה מורח לי תמיד חיוך כזה על הפנים.

כי אני אוהבת את הילד שבך ורואה את הגבר שאתה.

כי לעולם לא אעמוד בדרכך לעבר הגשמה עצמית.

כי אני מבינה ומכבדת את העולם שממנו אתה מגיע.

כי אני המציצה הכי טובה שהיתה לך בחיים,

וכי אני הרבה יותר טובה משהיא אי פעם תהיה במיטה.

כי אני מסוגלת להסתכל לך בעיניים כשאתה נמצא בתוכי.

כי אף פעם לא גרמת לאף אישה לרעוד בין זרועותיך כמו אתמול בלילה.

כי למרות כל מה שכתוב בבלוג הזה,

ולמרות חוויות אחרות שחוויתי, שלא כתובות בו,

אני אישה ביתית, משפחתית, חמה, רכה ואינטימית.

כי אני שלך מהרגע הראשון.

ג'ו.

כי הגיע הזמן שאכתוב את הפוסט הזה כבר.

מאז שנפרדנו לא הרגשתי ככה.

לא משנה כמה חזקה הייתי וכמה האמנתי בדרך החדשה שלי,

כל מה שהיית צריך כדי לשבור אותי היה להראות לי מי אתה היום.

התנצלת על כל הכאב שגרמת לי,

הודית שאם היית עושה דברים אחרת ומתייחס אלי טוב יותר,

הדברים בינינו לא היו מגיעים למצב הגרוע שהגיעו, וגם אם בכל זאת היינו נפרדים זה היה נראה אחרת.

עשית את כל הדברים שאני מודה שאף פעם לא האמנתי שתעשה.

מצאת עבודה שמכניסה לך משכורת מכובדת בסוף החודש למרות שאתה לא הכי נהנה בה

(אני זוכרת כמה התנגדת לעבוד בתחום שלא ממצה אותך, אפילו אם רק באופן זמני או כדי להשיג מטרה גבוהה יותר),

המשכת בהתנדבות למרות הקושי שבנסיעות הארוכות או באמון המטופלים שלך בתחום כלכך לא מוכר,

מצאת דרך לשלב את תחום הלימודים שלך עם תחום נוסף שמושך אותך כבר זמן רב, בצורה יצירתית ויעילה משאי פעם יכלתי לדמיין,

רזית והתחטבת, דחפת את עצמך להיות אדם אקטיבי כמו שתמיד רצית להיות, הקפת את עצמך בסוג החברים היחיד שאתה אוהב באמת,

והפכת, פנימית וחיצונית, לגבר ללא עוררין.

גבר שכל אחד ואחת שפוגשים בו רוצים להיות בחברתו מיד,

גבר שכל אישה היתה נופלת לרגליו אם יכלה לראות את נפשו ממבט ראשון (וסביר להניח שגם אם לא).

אם תמיד קינאתי בנשים שבחברתך רק בשל ההרגשה המדהימה שאתה מסוגל להעניק לאדם הפשוט ביותר,

הרי שהיום הקנאה שלי באנשים שזוכים להיות סביבך כפולה ומכופלת.

הייתי בדרך.

עברתי את הכעס, הכאב, אפילו ההשפלה שבבגידה הקטנה והיחידה שלך,

גדלתי והתחזקתי, השארתי את הרגשות השליליים מאחוריי והייתי בדרכי להיות האישה שתמיד רציתי להיות.

ואז הזכרת לי, מבלי להתכוון לרגע,

כמה קטנה אני ליד נפש גדולה ועוצמתית כשלך.

לא היית צריך לעשות דבר מלבד לספר בגרסה החלולה ביותר על כל מה שעברת בלעדיי,

כדי לגרום לדמות החדשה שיצרתי מעצמי להתנפץ לרסיסים ולהתמוסס כמו פסל קרח שנוצר אך ללילה אחד בלבד.

מעל חצי שנה לא נשפכו ממני כלכך הרבה דמעות.

לא חסרו לי הזרועות שלך סביבי למרות שתמיד המשכתי לישון רק בצד שלי של המיטה,

לא חסרה לי החברות שלך, למרות שידעתי בתוכי שלעולם לא אמצא טהורה ממנה.

הרשיתי לעצמי לחשוב שלעולם לא נתאים אחד לשני, בטח לא אחרי כל מה שעברנו יחד,

וכשהכרתי אותך מחדש, הרשיתי לעצמי לעשות את הדבר היחיד שידעתי שאסור לי לעשות.

לחשוב שעכשיו כששנינו חזקים יותר, טובים יותר, נבונים יותר,

אולי אוכל לסלוח לך ולהתחיל מחדש.

אולי תוכל לראות בי את האישה שתמיד רצית שאהיה ("לא בשבילי, בשבילך", תמיד אמרת).

המעטתי בערכך, זו האמת.

שכחתי כמה חזק המוח שלך לעומת הנפש,

כמה בקלות אתה מסוגל להתגבר על הרגש החזק ביותר שבך,

כנגד האינסטינקט הטבעי ביותר של שנינו לרוץ זה לזרועותיו של זו, או להיפך.

נלחמתי עד אפיסת כוחות כדי לנסות ולעבור את זה כמה שיותר מהר ונקי.

הקרב הזה היה אבוד מראש, איתך זה מעולם לא היה פשוט, בטח לא מהיר או נקי.

הלילה אני בוחרת לחבק את הכאב הזה,

כי ליהירות יש מחיר, והגיע הזמן שאשלם אותו במלואו.

וגם, כמובן, כי אני עדיין מאמינה בדרך שבה בחרתי- להיות אמיתית וכנה, קודם כל עם עצמי.

גם אם זה כואב.

מחר, מחר..

אף אחד לא באמת יודע מה יהיה מחר. בטח לא אני.

אני כן יודעת, שזה שיעור כואב, אבל בהחלט לא מיותר.

ואת ה"אמרתי לך", תשמרו לעצמכם בבקשה.

ג'ו.