"תראה, זה כמו שנגיד אתה מוריד סרט למחשב. הקובץ נשמר בתיקייה אבל המחשב לא יודע לפתוח את זה כי אין לך מקודדים לפורמט של הסרט הזה. המחשב יודע שהקובץ קיים, אבל לא מצליח לפענח מה הוא. ככה בדיוק השמיעה שלי, אני שומעת את הרעש, ה"רעש" קיים אבל אם אני לא קוראת שפתיים אני לא מבינה מה בדיוק ה"רעש"".
זה מה שלרוב, אני עונה על שאלת "רגע, אז מה את שומעת בדיוק"?
ככה זה כשאת בחורה לקויית שמיעה, עם שני מכשירי שמיעה, דיבור דיי ברור ומתנהגת "כמו שומעת".
אני תכלת, בת 30 ומגיל 3, כל בוקר אני שמה באוזניים את מכשירי השמיעה שלי ולוחצת כל בוקר על כפתור ה- ON . מכמעט מיוט מוחלט אני שומעת את הסביבה- את שני החתולים שלי מייללים כדי שאביא להם אוכל ואת הכלבה לועסת לי עוד נעל. אני לא ממש "חירשת" ולא ממש "שומעת". קהילה החירשים מצביעים עליי ואומרים "השומעים האלה", ה"שומעים" מדברים אליי עם תנועות שפתיים מודגשות ודיבור איטי עד כדי גיחוך, שלא נדבר על העלאת הווליום הקיצונית בדיבור...
אגב, בנות מאוד אוהבת לדבר איתי עם השפתיים, בטח כי זה עושה אותן מאוד חושניות... מצד שני אני חייבת להודות שהן נראות דיי מגוחכות. אבל אני לא אומרת להן כלום. שיתאמצו, שיהנו. למה לא.
עד הצבא התביישתי מאוד במכשירי השמיעה שלי, לא העזתי לחשוף אותם, להרים את השיער או חלילה לעשות קוקו. לא דיברתי על זה כמעט עם אף אחד. גם לא חשבתי שאני שונה מכולם. הרי אימא תמיד אמרה לי "תהיי כמו כולם" אז הלכתי לצופים (ושנאתי כל רגע שם), הלכתי לחוג בלט (ועד לפני שנתיים לא לבשתי גרביונים!) , הלכתי לבית הספר כמעט (!) כל יום (אפילו שלא ממש שמעתי מה המורות אומרות), התנדבתי לצבא (ששם קיבלתי חתיכת חוויה נפלאה) ואפילו טסתי להודו, כמו כולם. כי סה"כ אני אמורה להיות כמוהם.
פעם שאלו את הלן קלר: "מה יותר נורא לאבד את השמיעה או את הראייה?" היא ענתה שהראייה מנתקת אותך מחפצים והשמיעה מנתקת אותך מאנשים. מהרגע ששמעתי את זה הבנתי. הבנתי שהכאב בטן מהניסיון לשמוע ותחושת החוסר אונים שנובעת מהלקות שמיעה כן מבדלת אותי מה"שומעים". מצד שני, אני גם לא בח'ברה של החירשים. אני לא יודעת שפת סימנים ואני גם צריכה לשמוע את הקול כשמדברים... אחרת משהו חסר לי להשלים את "התמונה" של מה שנאמר.
אז ככה יוצא שאני באמצע. ככה בין שחור ולבן יש גם תכלת.
הבלוג הזה בא ממקום של שיתוף, אני יודעת שיש עוד כמוני, אני גם יודעת ש"שומעים" מאוד מסתקרנים לגבי העולם הזה של הכאילו שקט... אפילו יש כמה בנים שחושבים שבחורה חירשת סקסי (משום מה, אבל זה בפוסט אחר...).
לפעמים אומרים לי "ואיי אז אם בא לך שקט את פשוט עושה OFF " ואז אני אומרת שזה לא נכון, כי המוח כל הזמן נשאר דרוך, לא לפספס שום דבר שאולי קורה בסביבה ולא נשמע.
בנוסף, הבלוג בא לתת במה ללקויי שמיעה אחרים. לפני שבוע, סיפרתי לחבר לקו"ש (לקוי שמיעה) על הבעתיות שלי עם השמיעה בישיבות בעבודה, הוא סיפר שקשה לו להשלים עם הקושי שלו לשמוע, בעיקר כשמדברים כמה אנשים והוא הולך לפסיכולוג שמתמחה בלקויי שמיעה. כאילו קולטים? פסיכולוג שמתמחה בלקויי שמיעה... מסתבר שיש פסיכולוגיה שלמה מאחורי זה. ואני לתומי חשבתי שמספיק רק להבין בפסיכולוגיה כללית של אנשים.
אז זהו, אני תכלת והאמת, לא הייתי רוצה להיות "שומעת" וגם לא "חירשת" ואם תהיתם (וגם אם לא) על כל המירכאות הכפולות האלו, זה בגלל שהכול הגדרות ובסופו של דבר מי שמקשיב באמת- שומע.
עוד קצת עליי פה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Tchellet