כשאנשים מגלים שאני לקויית שמיעה, הם מגיבים לפעמים בלי לחשוב: "אז
מה את לא שומעת מוזיקה? ואיי אם לא הייתי יכול לשמוע מוזיקה הייתי מת!"
"תמותו" אני עונה להם בלב ומחייכת.
כן, אני שומעת מוזיקה, אולי לא טוב כמוכם, אולי בלי הדקויות והניואנסים הדקים, אבל אני בהחלט
מרגישה אותה. אני גם צריכה אותה. היא תמיד שם איתי, בכל מקום. כשהכלבה לעסה לי את
החוט של האוזניות ולא הצלחתי לשמוע מוזיקה באמצע העבודה התרגזתי כ"כ שהייתי
קרובה לפרוץ בבכי. לא בגלל שכעסתי על הכלבה, לא בגלל שנהרסו לי אוזניות, בגלל שלא
הצלחתי להתרכז בלי מוזיקה. באותו רגע הבנתי כמה היא חשובה לי. כמה אני שמחה
בשאריות השמיעה שלי. רגע לפני שהדמעות הציפו לי את העיניים, הבוסית המדהימה שהייתה
לי חיברה את החוטים.
לא קל לתאר איך אני שומעת, אני שומעת את הקצב, את המנגינה, אפילו מזהה
את הכלי נגינה. כשאני מקשיבה לשירים חדשים אני לא שומעת ברור את המילים, הם נשמעות
כמו עוד שכבה של מנגינה. לפעמים קצת כמו מלמול. אבל כשאני פותחת שירונט וקוראת את
המילים, אני יכולה להגיד לכם בדיוק באיזה משפט נמצאים. כל פעם אני מופתעת מחדש
מהיכולת המדהימה הזאת של המוח להשלים מה שחסר. המוח משלים מה שהאוזן לא שומעת גם
בעזרת הזיכרון השמיעתי שנוצר לי בילדות, כששמעתי טוב יותר. אני יודעת לזהות כינור,
פסנתר, תופים כמובן ואפילו חליל.
את אהבתי למוזיקה אני חייבת למשפחה שלי. אבא שלי ואחותי יודעים לנגן. המוזיקה תמיד הייתה שם ברקע. את "חנל'ה ושמלת השבת" שמענו בפטיפון. שירים משנות ה-80 תמיד התנגנו להם מהטייפ של אחותי, לא הפסקנו לשיר אחת לשנייה "ציירי לך שפם" (גם כי באמת היה לנו שפם:)). עד היום אני
זוכרת איך הייתי צריכה להיות בשקט כשאחותי הקליטה מהרדיו לקסטה. אחרי כל פסטיגל אימא תמיד הייתה
קונה לנו חוברת מילים וקסטה, את השירים בעל פה למדתי בלי לשים לב, תוך
שירה יחד עם אחותי הקטנה.
עד היום אני שומרת חסד נעורים לגידי גוב, כוורת, תיסלם, אדם, ציפי
שביט ולשיזה לימה גונן הולי
.
הרומן שלי עם המוזיקה לא הסתיים בילדות. בלימודים שלי במכללת ויצו
במחלקה לתקשורת חזותית, בחרתי במסלול הכולל קורס עיצוב פס קול. למורה לא היה מושג
כמה אני לא שומעת טוב, הוא לא הבין כמה הירידה שלי חמורה. ישבתי שם, בשיעור ושקעתי ברחמים עצמיים.
היה לנו תרגיל עיצוב פס קול לפרסומת. בחרתי גאז' מהתיקייה של אבא במחשב.
מהר מאוד מצאתי את הקטע שהכי הרגיש לי. בחרתי כמה סאונד אפקטים ותוך כמה שעות יצאו לי
אחלה שיעורי בית.
בתרגיל השני שכלל יצירת פס קול עם כלי הקשה בלבד. בחרתי את הדג נחש ומיומנה. המורה אמר לי את הדבר הכי מרגש שאי
פעם אמרו לי: "את יודעת ליצור מהשקט". הוא לא באמת הבין את המשמעות מאחורי
הדברים שאמר. אני רק העזתי לשים באמצע מיוט.
היה לי קשה. זה הכניס אותי לדיכאון, לא יכולתי יותר לסחוב את
התסכול הזה יותר. לא המשכתי את הקורס לעוד סמסטר.
בהודו, קניתי לי דיסק של אחד הסרטים ההודים (KAL
HO NA HO) והייתי שרה שם לאנשים. מה איכפת לי, גם ככה
כולם שם מסטולים, לא יודעים שאני מזייפת או באיזו שפה השיר:)
המחווה/מתנה הכי מרגשת שאיי פעם בחור נתן לי קשורה למוזיקה. הוא היה
מתכנת (אותו בחור שהזכרתי בפוסט "נוקאאוט"), הוא ידע שאני מקשיבה למוזיקה עם מילים. הוא בנה תוכנה בה מקלידים את השם של
השיר ומופיע גם השיר ביו טיוב וגם המילים שבשירונט באותו החלון.
התוכנה ירדה אנחנו נפרדנו אבל המוזיקה המשיכה להתנגן.
לפני 3 ימים נפגשתי שוב עם אותה החברה, הבוסית לשעבר, סיפרתי לה
שקיבלתי אוזניות חדשות, הורדנו אפליקציה לאייפון
וסידרנו רשימות. מאז אני הולכת לי ברחוב מחויכת (קצת כמו ילדה מפגרת האמת) עם
אוזניות בצבע תכלת.
*אגב, ככה גם פתרתי לי את עניין הדריסה על ידי אופניים. הם פשוט רואים
שיש לי אוזניות אז מבינים למה אני לא זזה כשהם מצפצפים. :)
עכשיו אני צריכה אתכם: תנו המלצות ורעיונות לעוד שירים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Tchellet