החיים בין OFF ל- ON

 קפצתי משמחה כשחיכיתי לה ליד החלון.

כבר בכיתה ג', שמחתי להבריז מבית הספר. והאמת שגם קצת חיבבתי אותה.

ראיתי את האחות של בית הספר נכנסת דרך שביל הכניסה, מתחמקת מהממטרה המקולקלת, שקופצת רק ימינה ושמאלה ולא מצליחה לעשות סיבוב שלם. היא היחידה שנשארה לעבוד עוד מהלילה. האחות נראתה מגוחכת בלי החלוק הלבן שלה. היא דילגה דילוג מסורבל מעל הממטרה, תוך ניסיון התחמקות כושל משטף המים ורטנה בינה לבין עצמה.

פתחתי לה את הדלת כשאימא מאחורי. אמרתי שלום ביישני ונצמדתי לרגל של אימא. הן הלכו לסלון, מילאו כל מיני טפסים. ואז היא קראה לי.

היא ביקשה ממני שאקח בעצמי כוס אמזוג בה מים ואשתה. עשיתי מה שבקשה, לקחתי כוס מהארון, החזקתי מעל הברז ואימא פתחה לי את הזרם. שתיתי והבטתי באחות כששפת הכוס נוגעת לי במצח, בדיוק מעל הרווח של הגבות. מבטה ליווה אותי בעקביות בכל תנועה שעשיתי. פתאום התחלתי להרגיש הרגשה קצת מוזרה, כזו שלא ידעתי לפני. משהו הציק לי בבטן. עוד לא הנחתי את הכוס והאחות התחילה לכתוב בפנקס שלה. ההתלהבות שלי ירדה וסוג של רגש משונה, ספק פחד, ספק כאב נזל לי באיטיות אל תוך הבטן וחימם אותה.

הסתכלתי על אימא. היא לא הראתה סימנים מיוחדים לחשש כלשהו, או משהו שיכול לרמוז לפשר ההרגשה המשונה הזאת שטפטפה לי בבטן.

לאחר מכן, בחיוך מעושה, האחות ביקשה ממני להראות לה איך אני מצחצחת שיניים. פערתי מולה זוג עיניים גדולות, לא הבנתי בשביל מה היא צריכה את זה? לא כואבות לי השיניים. הסתכלתי שוב על אימא, היא נראתה כרגיל, שום סימן מיוחד, כאילו זה דבר שבשגרה. הרגשתי את החום שבבטן גדל. האטתי את קצב הליכתי.

הלכנו שלשתינו במסדרון, המרחק עד לאמבטיה היה נדמה כנצח. נכנסתי לשירותים ועליתי על השרפרף שליד הכיור. נעמדתי מול המראה, נטלתי בידי את מברשת השיניים, ומרחתי גולה קטנה של משחה. הרמתי את הראש, הכנסתי את המברשת לפה והתחלתי לצחצח בתנועות מכאניות. תוך כדי צחצוח הרגשתי איך מבטה של האחות סוקר אותי ואיך עקב כך הנוזל החם והכבד מתחיל לבעבע. מולי במראה הופיעה ילדה שמצחצחת שיניים ודמעות זולגות על לחייה.

סיימתי לצחצח. הבטתי אל אימא, חיכיתי לעידוד, לסימן חיבה. כלום.

הרמתי עיניים לחות אל האחות, היא הטתה את הראש הצידה ובחמידות יתרה ביקשה לראות איך אני לובשת פיג'מה. לרגע הנוזל שבבטן קפא. הלכתי לחדר. לבשתי את החולצה באיטיות עם מבט סתום בעיניים. בכפתור השני, בבת אחת הנוזל רתח והפשיר את הדמעות שהתפרצו יחד עם הבכי. שרף לי בבטן. מאוד.

עם לחיים רטובות חיבקתי את אימא שלמרות שהסתכלה עליי במבט קצת כועס, לא יכולתי לשחרר אותה. שמעתי את האחות אומרת "אני לא מבינה מה קרה, אבל הכול היה בסדר עד עכשיו". היא רשמה עוד כמה דברים, אמרה לי שלום והלכה.

אימא לא דיברה הרבה. רק שאלה מה קרה, במבט חלול לגמרי. הצמדתי את הראש הצידה לכתף ושתקתי.

היום אני מבינה שהנוזל החם בבטן היה תחושת ההשפלה. האחות באה לעשות את עבודתה. לבדוק את אחוזי הנכות שלי כדי שנקבל מביטוח לאומי קצבת ילד נכה במשפחה. ואימא, אימא לא הכינה אותי ולא הסבירה. היא לא רצתה שאדע או אבין שאני שונה מאחרים בגלל הלקות שמיעה. שהם מקבלים עליי כסף, יותר נכון על זה שאני נכה.

היא לא ידעה שלמרות שלא הבנתי את פשר הפגישה, הרגשתי הכל, רק לא הצלחתי לבטא במילים. היום אני יודעת שהרגשתי אז כמו אותה ממטרה תקועה, זו ששונה מהשאר, שלא עושה סיבוב שלם כמו כולם. מקולקלת.