דיברתי אתו. יותר נכון אליו, הוא לא הקשיב לי. רוב תשומת ליבו הייתה
נתונה לאח שלו שעומד בקצה החדר ומדבר עם מישהי. ואז ככה ממבט מהצד, הבנתי כמה הוא
דואג לו... כמה אחותי הקטנה תמיד דאגה לי גם.
לפני 8 שנים הכרתי שני אחים, תאומים (וחתיכים!) לקויי שמיעה. לאחד
מהם הייתה ירידה חמורה יותר מלשני. כשהם היו ביחד, בחברת עוד אנשים, האח עם הלקות
הקלה תמיד בדק בזווית העין שאח שלו "מסתדר", מצליח לשמוע ולתקשר לבד. לא
משנה מה הייתה הסיטואציה וכמה אנשים היו, תמיד היה מוכן ודרוך לרוץ לאחיו ולתרגם
לו איזו מילה לא ברורה.
במבי, אחותי הקטנה, כבר לא כ"כ קטנה, היא בת 27 ומחר היא מתחתנת.
בעצם, אני חבה לה את הטוב שבילדות שלי. זה לא פשוט להיות אחות קטנה של אחות לקוית שמיעה.
דרכה תמיד הייתי מעודכנת, תמיד ידעתי את המילים של השירים בתוכניות
בטלוויזיה, (זהירות נוסטלגיה: סיפורי היער הירוק, המעופפים הנועזים ועוד) בזכותה ידעתי
על מה ההורים רבים, או בגלל מה כולם צוחקים.
היא תמיד ידעה "להציל" אותי ולחלץ אותי ממצבים מביכים. היא
זיהתה ישר את המבט הריק של ה"לא שמעתי בעצם ואני מתביישת להודות" ואת חיוך
ה"לא מבינה כלום אבל מחייכת- שיהיה", היא ראתה שאני מנסה להסתיר וידעה
להגיד לי בעקיפין, במילים אחרות את שנאמר וסמכה עליי שאדע לקשר.
ככה תמיד יצאה שיחה זורמת, בלי שיש לדובר מושג בכלל שלא שמעתי.
לדוגמה:
חבר: "תכלת יש לי את כל המדבקות הכי שוות של חבורת הזבל"
אני עוטה מבט סתום וחיוך שלא אומר כלום שרק אחותי מבינה.
במבי: "אז מה, לתכלת יש את רון מצא מטמון ואת קרלו בתחת, נכון
תכלת?"
גרנו בבית בעל שתי קומות. בשעת לילה מאוחרת כשאמא כבר דרשה שנישן,
כל אחד בחדר שלה, היינו משחקות ביחד במיטה שלה. עד שפתאום, הייתה קופצת ואומרת לי
"תכלת, אמא באה!!! אני שומעת אותה עולה". בהיסטריה דפקתי את הספרינט של
החיים לחדר, התכסיתי בשמיכה וחיכיתי. הצצתי מידי פעם לבדוק אם הצל הגדול והמאיים
של אמא עולה במדרגות... אחרי 2 דקות, הופיעה דמות קטנה בפתח הדלת, אחותי הקטנה
שמגיע לה האוסקר, מתפקעת מצחוק ויודעת שהינה היא הולכת לחטוף ממני מכות:) על זה שעבדה עליי!
לפעמים היא הייתה מתמרמרת, אמא הייתה צועקת לה לזרוק זבל ולעשות כל
מיני מטלות בבית, כי אני לא הייתי שומעת. היא הייתה ניגשת אליי במבט עצבני
"תכלת, אמא אמרה שתקפלי כביסה". רוב הפעמים ויתרתי לה, אפילו שידעתי
שביקשו ממנה.
לפעמים קינאתי בה, על החברות שלה עם אמא. אמא הייתה מסדרת את הבית
מסתובבת, מטיילת ותוך כדי מדברת עם אחותי. לא היה לה זמן לדבר בסבלנות פנים מול
פנים כדי שאקרא שפתיים. האמת, זה עדיין קצת עצוב לי, הן עד היום חברות טובות. מצד
שני, בלי להוריד חלילה מכבודה של אמא, מעטים הדברים החכמים באמת שהיא אומרת:)
היום במבי גננת בגן ילדים בחיפה. אני בטוחה שחלק גדול מהבחירה שלה במקצוע
הזה נובע מהטיפול שלה בי. ההקשבה, הסבלנות ובעיקר הדאגה.
בעצם, במקום אמא, במקום חברה טובה, יש לי אחות קטנה ונהדרת שתמיד
הייתה שם בשבילי.
היא הייתה מצטרפת אליי ולחברים, אפילו שקטנה ממני ב- 4 שנים. חברות
שלי היו מספרות לה סודות ועם הידידים הייתה מריצה צחוקים ושטויות.
אחרי מקלחת, כשאני בלי מכשירי השמיעה כמובן, היינו הרבה פעמים מדברות
שטויות. פעם אחד היא שאלה אותי ברצינות "תכלת, איך מציעים חברות". קראת
את שפתיה פערתי זוג עיניים ואמרתי לה "מה??? איך מוציאים חרא עם
חוט?"... :)
במבי נהדרת שלי, הנה את בונה לך משפחה ויוצאת לדרך חדשה, אני יודעת שתהיי
אישה לתפארת, אמא טובה, אוהבת, קשובה (גם אם קצת קשוחה) ומפרגנת.
באותה ההזדמנות אני רוצה להודות לך, על הכול, על שתמיד גרמת לי להרגיש
בעניינים, להבין על מה כולם מדברים, להרגיש חלק מהסביבה וכל זה בלי להיות נבוכה.
תודה שלא נתת לי ליפול כשהיה קשה, שתמיד הצחקת אותי כשהייתי עצובה ושלפעמים עצבנת
אותי כדי להזכיר לי כמה את יקרה...
אוהבת אותך אחות יפה שלי.
חוצמזה, את כזאתתתתת קופה:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Tchellet