אז אחרי התוכנית"מדברים על זה" בה התארחתי לפני כמה שבועות אנשים זיהו אותי ברחוב:
"היי את... מהמופע של.. משהו"? :)). קיבלתי המון פניות, בעיקר מבחורים מתעניינים וחברות ששאלו אם יצאתי משם עם מספר טלפון. (כמובן שכולם טרחו להגיד כמה ראו שהתרגשתי, תקפצו לי- נראה אתכם שם:))
הודעה אחת ריגשה אותי במיוחד- נערה בת 16 לקויית שמיעה, בעולם של שומעים, כתבה לי כמה היא מזדהה עם כל מילה בבלוג, שגם היא כמוני, שם באמצע נתקלת במצבים בהם שעה שלמה היא בוהה במורה שמדבר ולא מבינה כלום. ותכל'ס אין מי שיעזור לה.
לא היה לי הרבה מה לייעץ לה, יחד עם זאת, היה לי חשוב לתת לה את ההרגשה שהיא לא לבד, שתמיד יש עם מי לדבר, מישהו שיבין אותה ובכלל אפשר וכדאי לדבר על זה .הרי זה מה שהיה הכי חסר לי בילדות. נתינת הרגשה שיש לנו לגיטמציה להרגיש איך שאנחנו באמת
מרגישים, להיות מי שאנחנו באמת, היא הכי חשובה. זה בסדר שקשה, זה בסדר גם "להודות" בזה, והכי חשוב לדעת שלמרות הכל אנחנו לא לבד.
בראיון בטלוויזה התבאסתי מעצמי שלא אמרתי הרבה דברים שרציתי לומר. מה שבאמת היה נראה לי חשוב, נמצא בתחתית האסלה.
לא כי זה גרוע או מטופש...
לפני התוכנית כתבתי לי על דף דברים חשובים לשנן לפני הצילום, למקרה שאתבלבל בטירוף מהתרגשות. כשהגעתי, נכנסתי שנייה לשירותים והנייר מצא את עצמו מתעופף מהכיס לאסלה.
אז הנה כמה דברים שלא הספקתי לספר.
כדי שאנשים יבינו כמה אני לא שומעת טוב, בלי לסבך עם מושגים רפואיים, רציתי להגיד שבלי מכשירי השמיעה אני שומעת כמעט מיוט ושלצערי אני כבר לא שומעת בטלפון.
רציתי להגיד שאני לא יכולה להזמין תור לרופא שיניים ולא לברר פרטים באופן מיידי בטלפון, כל מיני דברים ברשויות ופרוצדורות. והכי חשוב, לא יכולה להזעיק עזרה דחופה מתי שצריך (הזמנה מונית, או הפנייה למיון, או חלילה וטרינר או אמבולנס).
הרבה פעמים אני נעזרת בחברות, שולחת להן SMS לעזרה טלפונית ומתפללת שהן יענו מהר. אני מחלקת את הטלפונים לבירורים בין חברות השונות, כי לא נעים. את הטלפון של אחת מהן אני שמה בקורות חיים שלי (שאגב, הלקות שמיעה מוזכרת רק בפסקה של ההתנדבות לצבא) . למעסיקים שמתקשרים היא מסבירה שאני לקוית שמיעה, שבטלפון קצת קשה לי אבל פרונטלי אני שומעת מצוין. לפני שהם מספיקים לחשוב היא ממהרת לברר כתובת ולקבוע פגישה. השיטה דיי הוכיחה את עצמה, יחסית, מעטים המעסיקים שמלמלו וניתקו.
עוד בגיל 17 בתקופת ה- ICQ (כן, תוכנת הצ'אטים העתיקה עם הפרח הירוק והסאונד המעצבן של ההודעה) מצאתי שיטות איך לעבוד על המעסיקים. חברות שלי היו אומרות בטלפון שהן - אני, ובו זמנית מדברות איתי בצ'אט של ה- ICQ. כך ענינו על שאלות וקבענו ראיונות. בחופשים עבדתי כדיילת מכירות.
במשך שנתיים הצלחתי להתחמק מעניין השמיעה, לסמס ולבקש מאנשים שיענו במקומי. עד
שמפקחת אחת חכמה ראתה שאני מסתכלת לה על השפתיים. למזלי לא היה לה אכפת. אישה
סבלנית וטובה.
יש מחקר שמצא שרוב החירשים לא מתקדמים בעבודה ובקריירה. ובעצם, זה נכון, אני לא מכירה חירש שהתקדם לדרגה גבוהה יותר בתוך חברה עצמה (שלא שלו, מן הסתם). גם אני בעצם, לא מתקדמת בשל חוסר נגישות והבנה, בעיקר בישיבות מרובות משתתפים ופספוס התרחשויות במשרד.
היום, בנוסף לעבודות פרילנס אני מחפשת עבודה במשמרות או חצי משרה.
ושוב אני נתקלת בהמון אטימות, מגבלות שגורמות לי לתחושת תיסכול אינסופית.
יצא לי פוסט קצת דיכאוני, אבל היי, שני דברים שמחים:
1. היו לי בוסים מדהימים - דווקא בגלל השמיעה, משכתי אליי את האנשים הטובים באמת.
2. כשעבדתי בשכר גלובלי, אינסוף שעות ביום, הייתי מקבלת SMS מחברים נעלבים, למה אני אף פעם לא באה איתם לבירה. הם לא האמינו שאני עובדת עד מאוחר והם לא ידעו שאני חוזרת מבואסת כל יום הביתה. הם חשבו שזה בגללם!
עכשיו יש לי רשימה (TO DO LIST). ברשומה אחת, בראש הדף, כתוב: "להשקיע יותר זמן בחברים".
כי תכל'ס הם הדבר החשוב באמת בחיים.
(וכן, לח'ברה בתמונה, אני יודעת, אני חייבת לכם בירה:) אוהבת אתכם!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Tchellet