"אלוהים אוהב מטומטמים, אחרת למה הוא
ברא כ"כ הרבה מהם?"
או קי, סבבה שהוא מחבב אותם, אבל למה הכי מטומטמים שבהם עובדים במערכת
החינוך?
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהברזתי מבית הספר. זה היה בכיתה ג' בקריות.
ירדתי למטה עם הילקוט והתחבאתי במחסן. ישבתי שם בין האופניים לכיסאות המתקפלים
של כתר, נושמת את ריח המתכות ורואה מהרווח למטה את נעלי האולסטר הלבנות של השכן
הגבוה - זה עם העיניים האדומות, ניצבות ברווח שבין הריצפה לדלת המחסן. קצת פחדתי ואז הבנתי שהוא מחביא מעל הדלת את חבילת הסיגריות שלו. אחרי זמן מה עליתי בריצה הביתה והייתי הילדה הכי
מאושרת בעולם.
למדתי בבתי ספר "רגילים", הייתי לקוית השמיעה היחידה. זה לא
שכל הזמן הילדים הציקו לי (זה כבר פוסט אחר), פשוט היה לי קשה לשמוע. שיעור היה זמן מיותר מבחינתי.
זמן שעדיף להעביר אותו עם חברים, בים או סתם בבית. המורות כמובן לא התחשבו. את כל
החומר למדתי ממחברות של חברות.
עם השנים התרבו ימי החיסורים, בעיקר בתיכון, יחד עם הטלפונים של
המורים להורים: "תכלת שוב הלכה לטייל באחו, צריך לשים לה מכשיר מעקב".
את המורה חסרת האכפתיות הראשונה פגשתי בחטיבה. הצבעתי כששאלה מי לא
הכין שיעורים בערבית. "תכלת, את לא צריכה להצביע" היא הגיבה. מהר מאוד
הבנתי, ילדה בת 13, שיש לי פטור מערבית ובמקום לשבת בשיעורים הייתי מסתובבת בזולה.
עד היום אני כועסת עליה על שוויתרה לי כ"כ מהר. תכל'ס מה אכפת לה- תלמידה אחת
פחות, פחות מבחנים לבדוק.
לאחר מכן פגשתי את המורה להיסטוריה, היא נראתה כמו הטרול ההוא מטוב טוב
הגמד עם הנזלת התמידית באף והנעליים מלאות בוץ. היא ביקשה לקרוא את שיעור הבית.
מכיוון שתמיד היה לי חומר מוכן מראש עם תשובות מביתי ספר אחרים - הצבעתי. היא נתנה
לתומר שיושב שורה לפני לענות. כמובן שלא שמעתי את התשובה שלו, לכן כששאלה "תכלת
רצית להוסיף משהו?" עניתי ש:"תומר ענה כבר הכול". היא צחקה בקול גדול
ואמרה: "אבל את לא רואה את השפתיים שלו איך שמעת?" והמשיכה לצחקק עוד
קצת כאילו היא לבד בעולם.
שתיקה שררה בחלל, הזמן כאילו קפא לדקה קלה, הפתק שהתגלגל נעצר באמצע
הדרך וכדור הנייר ("טפו הטפו") הרטוב שיורט הרגע מעט מפורק נעצר באוויר. אחרי השיעור ביקשתי
לדבר אתה. בשיחה הסברתי לה בצורה הכי יפה שזה היה פוגע ומשפיל לצחוק ככה מול כולם.
היא פערה זוג עיניים סתומות וענתה לי: "מה אני לא בן אדם, מה אני מכונה מה
אסור לי לצחוק?". רציתי להסביר לה שזה פגם של בן אדם וזה לצחוק עליו מול כיתה
שלמה. מבט שני בעיניים הסתומות שלה הבהיר לי שאין עם מי לדבר.
לימודי תואר ראשון בהוראה ועיצוב גרפי בחיפה. פרופסור מכובד ומבוגר
להוראה פונה לחברה שלי במקום אליי כדי שתגיד לי מה הוא אומר. הסברנו לו שהוא יכול
לדבר אליי ישירות.
שוב, בשיעור אצל מרצה להוראה, שנה אחרונה, הצבעתי לשאול שאלה ונעניתי בצחקוק
קל: "תכלת, את גם ככה לא שומעת, למה את מצביעה?". באותו הרגע קמתי
להנהלת האקדמיה. לא זכורה לי התנצלות אבל למרות החשש עברתי בציון טוב. כן מצחיק,
בסוף אני זו שחששה מהגשת התלונה, שמה תפגע לי בציון.
בין כל המורות האלו היו גם כמה יועצות שהתועלת היחידה בהן היתה היציאה לשיחות איתן בשיעורים משעממים במיוחד
אז סיימתי את התואר ואפילו קצת לימדתי. נכון שרציתי לסמם את כל הילדים
בחוג מדע שהעברתי עם ריטלין ופנטזתי על לירות בהם חצי הרדמה ל- 40 דקות, אבל תמיד
הייתי מתחשבת וזכרתי איזו השפעה גדולה היו למורות עליי וכמה מעטות היו המורות
הטובות באמת...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Tchellet