חשבתי לכתוב פוסט על חולשות. על איך שישבתי היום בשיעור כתיבה עם דניאל סלומון כשהעיניים שלי קצת לחות, כי לא ממש הצלחתי לשמוע כמו כולם. ממש כמו עם אפקט מפוטושופ ראיתי מבעד לדמעות אנשים מתנועעים לפי קצב ומרעידים באושר שפתיים מתוחות מחיוך. הרגשתי מסכנה, שקועה בחוסר אונים ובמחשבות של "למה אני עושה את זה לעצמי".
לא מזמן, ברגע של נפילה אנושית, כשאף אחד לא רואה, עישנתי כמו איזו נרקומנית בדל סיגריה, אחרי שלא עישנתי 3 חודשים(!)
רציתי לכתוב על חולשות שיש לנו אל אלו שאותם אנחנו יותר מידי אוהבים, על הקשיים והתסכול שאני חווה בחיפושי העבודה ועם קשיי התקשורת מול אנשים.
ואז נזכרתי שהיום מישהו סיפר לי שהוא עובר דירה ליותר גדולה ויקרה. סיפרתי לו בהכי גאווה שהורדתי את חיוב האשראי שלי ביותר מחצי והכפלתי את כמות החיים שלי והזמן עם חברים פי 10.
אז דאמיט, כולם לפעמים שוקעים לסוג של רחמים עצמיים, אבל דווקא מהמקום הזה, משתקף נוף משגע של כישלונות יפים, נחשפים שדות של הצלחות משעממות, שמיים כחולים ויפים מלאי אהבות שלא קורות (כי אחרת לא יהיו עננים למצוא בהם צורות). יש שם שביל של חוסר שפע כלכלי ובו יש ספסל שעליו נפגשים אנשים חדשים לשיתופי פעולה וסיעורי מוחות יצירתיים.
מרחוק באופק, מבצבצים להם הרים של קשיים מוריקים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Tchellet