החיים בין OFF ל- ON

אני מקשיבה לו. בין רטט לרטט אני קוראת בין השפתיים שלו.

אנחנו שוכבים עירומים אחד ליד השנייה והיד שלי מונחת בריכוז על החזה שלו, ככה אני שומעת אותו הכי טוב כשהם לא איתי.

יש סוגים שונים של קרבה אינטימית, בהם רמות שונות, בדיוק כמו שיש סוגים שונים של אומנויות לחימה ובקרטה יש צבעים בחגורות לכל רמה.

כל בחור שונה ומיוחד בדרכו. או גם לא מיוחד ורק שונה או ממני ממשיך לדרכו. בהתחלה אני לומדת להכיר אותו, לומדת להגן על עצמי, לומדת את הנקודות הרגישות אצלו, את שלי איתו ומרגישה כמו בקרב על הישרדות. להישאר בטופ אוף מיינד. לרוב אני באמת בלתי נשכחת. גם בזכותם. בשלבים מתקדמים מרשה לעצמי לישון אתו לבד, אני נפרדת מהם, זה לא קל, הם בעצם תמיד איתי.

אני מוציאה אותם החוצה רק רגע לפני שהוא נרדם.

ברמת האינטימיות הגבוהה יותר, חגורה שחורה, אני עוזבת אותם רבה לפני. כשאנחנו ביחד במיטה, ברגעים האלו של אחרי כשהכול עוד קצת מעורפל, כשהעיניים חצי עצומות אבל הלב עדיין דוהר, אנחנו מדברים.

וכדי לשמוע אותו בלעדיהם- בלי מכשירי השמיעה שלי, שמגבירים לי את המציאות, אני צריכה להרגיש אותו.

לשים את היד על החזה שלו במיקום שבו יש הכי הרבה תהודה ואז אני שומעת ויותר מזה, מבינה מה הוא אומר, מה הוא מרגיש.

ככה במיוט גמור בשדה הקרב בין הפוך והכרית אני נשארת בלי כוחות, בלי לנסות להסיח את דעתו כדי לתקוף,

בלי להשתמש בכוח שלו עצמו- נגדו, שם, אני שוכחת מהאימונים ונותנת לוויברציות האמיתיות להוביל.