החיים בין OFF ל- ON

הטריילר: http://www.youtube.com/watch?v=j6ugrXVAPlo 

כמעט כולנו, בנות המין היפה, היינו שם. במקום הזה, כשהיד תחובה עמוק במכנסיים של החתיך מהכיתה, מחפשות אחר אהבה, תשומת לב ומגע מנחם.

נשיות מתעוררת, סקרנות אינסופית ורצון להרגיש נחשקות ומקובלות משכו אותנו הבחורים לפינות חשוכות ברחובות, לחדרי מדרגות אפלים ובהמשך השנים לזיכרונות מטרידים.

לא באמת רצינו. אבל עשינו. יד אלימה מלטפת- הפשיטה אותנו כדי לספק צרכים מיידים במסווה של נתינה חזרה.

יונתן גורפינקל, במאי הסרט "שש פעמים", נוגע במקומות הנכונים, יחד עם רונה סגל, התסריטאית, שמפשיטה מאיתנו, בעזרת דיאלוגים משכנעים, את שכבות הגיל. (השניים עבדו בעבר על סדרה מערערת לא פחות: "מסכים").

הסרט מגולל את סיפורה של גילי, נערה שעברה להרצליה ועושה הכול כדי להתחבב על נערי העיר.

אין לה בית מפואר לערוך בו מסיבות בריכה או אבא עשיר ומפורסם להרשים איתו את חבריה לכיתה אבל יש לה גוף נשי, מבט מגרה ושפתיים משורטטות היטב מצויידת בכל אלה היא מנסה להתחבב על הנערים שמסביבה.

שש פעמים גילי מנוצלת מינית, סצנות של דקות שנראות כמו נצח, בהן משתתפים תמיד אותם הנערים אך בכל פעם נוסף אליהם בחור חדש.

סיון לוי במשחק מהפנט והבעות פנים נוגעות ללב גורמת לנו לרצות לצעוק. עליה, על עצמנו, על הדור שגדלנו לתוכו, על תרבות הסגידה לגוף, למראה ולסיפוקים המיידים.

פריים ראשון נפתח בצילומים עצמיים של גלי מול מסך המחשב. אמירה המבטיחה לנו פריימים מעניינים, אשר מתפוגגת בהמשך הסרט אך מופיעה לרגע אחד כשגילי מפוצלת על מראות השירותים במועדון, דמותה מופיעה שש פעמים.

קצת כמו כפתור ריפליי שחוק מוסיף גורפינקל עוד סצנות אשר עליהן היה אפשר לוותר. אין בסרט עלילה מותחת, אין פורקן, יש תחושת מועקה המלווה אותנו ועוד תלווה הרבה אחרי שהסרט נגמר.

משחקי הצילום כאילו נוצרו כדי להעצים את תחושת עמעום החושים וההזדהות עם הגיבורה. אך בדיעבד, עם נושא כל כך טעון ותסריט חזק. אין צורך בגימיקים נוספים אשר רק מעייפים את הצופים.

גורפינקל זכה בפרס "סרט הביכורים הטוב ביותר" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-28 בחיפה. ואולם, זהו סרט בוסר מוצלח. שרק גורם לנו לחכות בקוצר רוח לסרט הבא שלו.

אין ספק שכל אחד צריך לראות את הסרט. רצוי לבד, הסרט לא חידש לי כלום. ידעתי שזה המצב הקיים ואף גרוע יותר. ילדים בני 13 עושים קוק ומחפשים את עצמם במיטות זרות. כאילו שם בין הסדינים הרכים, ליד הגוף הנושם שאת שמו אולי לא יזכרו מחר, נמצאת האהבה, האהבה כלפי עצמם.

יצאתי מהסרט, הלכתי הביתה ברגל וקול ישן נעור בי, קול ששמעתי בגיל 16 הרחוק שאמר לי בקול נשי מהול בעצב: "את רואה, כאן ציירת לבחור אצבעות חדות, משוננות". ככה אמרה לי הפסיכולוגית כשהצביעה על הילד שציירתי לה במסגרת הטיפול.