החיים בין OFF ל- ON

"את חושבת שעיוורים יכולים לבכות?" הוא שאל אותי, כשברקע הטלוויזיה פתוחה על סיפורם המרגש של ילדי וראייטי. "לא קשור, זה צינורות הדמע" עניתי חייכתי, וחשבתי אם בתת מודע שלו עלה גם המשפט "רחוק מהעין רחוק מהלב".

שעה אחרי זה פרצתי בבכי. לידו, כמעט מחובקת. חצי גוף בורח, חצי גוף מחפש את החום. יומיים בבית של ההורים בחיפה, מוצאת מכתבים מגיל ההתבגרות. יומיים במשרד, בין קירות, בתפקיד שהחזיר אותי אחורה והפגיש אותי שוב עם כל מיני אנשים וטיפוסים שפעם הכרתי ודאגתי להשאיר בעבר. ארבעה ימים חשבתי על מי שאני, עלו בי פחדים, חרדות, תחושות כישלון, אבל בעיקר תחושת ה"אני מאכזבת". הפעם בכל התחומים בחיים, מקצועית, רומנטית, כלכלית וחברתית.

כשהוא ליטף אותי, אמרתי לו שזה בסדר, שזה יעבור לי עוד מעט ואז הגיע עוד גל של בכי, כמו ילדה קטנה, בכיתי לתוך הכרית. הוצאתי דמעות של מילים, של רגשות, הוצאתי את עצמי דמעה דמעה, בעבר בהווה ואולי גם בעתיד.

תמיד הייתי טובה בלשנות נושא, בלהתחמק, בלברוח ברגע הכי מתאים. הרגע הזה שהרגש מגיע לגבול ומאיים לנגוח עם הכתף בנקודות החלשות. כמו דמות הגבר מאיזה משחק מחשב בו תמיד העדפתי לשחק עם האישה. חשבתי שהגבר חלש, אין טעם בכלל לבחור אותו, אני לא אגיע למלך, ובטח שלא אציל את הנסיכה, הרי איך בחור בספידו כחול יכול להציל נסיכה? הכי בטוח לברוח לאישה. לסמוך על עצמי, לדעת בדיוק איזה מקשים מפעילים אותה, בלי הפתעות, בלי תכנונים מוקדמים.

קמתי בבוקר למטר נשיקות, פתחתי עיניים יבשות וחייכתי חיוך עייף. חיוך של הקלה, חיוך של אחרי קרב, כשמרחוק עדיין נשמעות נקישות החרבות, הבטן עדיין כואבת והשריטות מקשטות את הגוף -ג'קסון פולוק סטייל.

לפני שבוע ביקשתי שישחרר אותי, שייתן לי ללכת, שקשה לי להתמודד עם הכול, עם הרגשות, חוסר הודאות ובעיקר עלייתם של זיכרונות העבר. הוא לא ויתר. או שהוא מאוד חכם או שהוא מאוד טיפש. ניסיתי להיות עיוורת, להתרחק. לא לראות את עצמי בפנים, בתוכו, לידו. בסוף מצאתי את עצמי אתו במיטה, בחושך, שוכבת, לא רואה כלום, מרגישה את הגוף שלו לידי ושומעת את הלב שלו רץ חזק ומתקרב לכיווני.