החיים בין OFF ל- ON

למה בעצם את כל כך כועסת על עצמך? כי השמנת? כי כל פעם בסוף משמרת בא לך להתנחם במשהו טעים ומתוק? כי את בעצם מלצרית בגיל 31 בלי כיוון בלי השקעה אמיתית בעתיד? וואלה, אין לך פנסיה אין לך כלום. מה יש לך בחיים. חיבוקים. חיבוקים של חברים. היום עמדת 4 דקות וחיבקת חבר טוב. חבר של כמה שנים. לא חיבוק של חרמנות לא חיבוק של היי וביי- חיבוק אמיתי. כזה שמתלבש בדיוק ואפשר להניח את הראש. כולנו בודדים כאן באורבניות האפורה, מתבוססים בזפת, נאחזים במה שנראה לנו כמו שיגרה. עוד יום עובר וחיים את ההווה, בכאילו. סוחבים את העבר, הוא כבד, שוחק את הסחוסים בין החוליות, ככה שכבר מתחיל לכאוב לנו להעמיס חוויות חדשות. לעתיד אין שום מילה.

את רואה את הפנסיונרים בבית הקפה שאת עובדת בו, יושבים, מדברים על הציצים של המלצריות, שותים את הקפה הרביעי שלהם, שתמיד קר, או פושר, או חם מידי. ובסוף כל יום חוזרים, כל אחד אל הסיפור שלו. יש אחד, טיפוס מיוחד שמדבר גסויות, שמעת שהוא חולה מאוד. את דיי מחבבת אותו, מרשה לו להריץ בפעם המאה את הבדיחה של "מה את עייפה? תפסיקי להזדיין כל הלילה".

את מחייכת אליו ואומרת לעצמך בלב, שהלוואי, הלוואי וכל פעם היית עייפה אחרי כל הרפתקת סדינים מתישה. אחרי דיבורים אל תוך הלילה ושינה לא נוחה, שאת מחכה כבר שיירדם כדי שתוכלי להתרחק ולשנות תנוחה. לקום בבוקר, הפוכה, ללקט עטיפות קונדומים פזורים על הרצפה ולנער אותו שיקום עם מבט עייף אל תוך החלל הלא מוכר.

את כועסת על עצמך כי נורא משעמם לך בעבודה? לא משנה אם יש לחץ, או רגוע, כשאין לך סיפורים של אנשים, כמו של "אבי כפית", ככה כתוב על הבון, כי הוא אוהב את הקפה שלו עם הכפית בפנים. הוא היה בלש במשטרה ועכשיו לו פרויקט נדל"ן באפריקה, הוא הבטיח לך שאם תרצי הוא יסדר לך שם דירה, אבל כשהוא לא שם, את מסוגלת לדפוק את הראש בדלת הזכוכית על המילה "דחוף" מרוב שעמום.

אם בני האריתראי, שכל פעם מבקש ממך להביא לו כוס חלב, לא במשמרת שלך ואין לך למי לשיר "בני בני ילד רע" בלי שידע כמה את מזייפת, את מנקה את השולחן הרחוק ההוא בפינה 50 פעם ומדמיינת איך את דופקת עליו שינה עמוקה.

כולם שואלים אותך למה את לא משקיעה בפרילנס עד הסוף, "מה יהיה, תמלצרי עד גיל 40"? כנראה שזו השאלה היחידה שאין לך עליה תשובה.

גילית שהבוס שלך הוא גם כותב. לשעבר. הוא למד קופרייטינג בתרצה גנות, עוד כשתרצה הייתה בחיים. אפילו כתב כמה מערכונים, עבד בתחום, שלח מלא קורות חיים ואיפשהו בדרך, התייאש. אבד. כמוני. כשסיפרת לו שכתבת לויי נט הוא פתח זוג עיניים גדולות וצעק "הייי! גם אני רוצה לכתוב, תסדרי לי!!!" חייכת אליו, אמרת לו שישלח לך טקסטים, שתנסי, אבל בפנים נעצבת, כי ידעת שלא ישלח.

לפעמים אני מחבקת את הבוס שלי. חיבוק כזה אמיתי, הוא לא מבין מאיפה החיבוק הזה מגיע. כי לפעמים אני מרגישה שכשאני מחבקת אותו, אני מחבקת בעצם את עצמי.

אני מקשיבה לו. בין רטט לרטט אני קוראת בין השפתיים שלו.

אנחנו שוכבים עירומים אחד ליד השנייה והיד שלי מונחת בריכוז על החזה שלו, ככה אני שומעת אותו הכי טוב כשהם לא איתי.

יש סוגים שונים של קרבה אינטימית, בהם רמות שונות, בדיוק כמו שיש סוגים שונים של אומנויות לחימה ובקרטה יש צבעים בחגורות לכל רמה.

כל בחור שונה ומיוחד בדרכו. או גם לא מיוחד ורק שונה או ממני ממשיך לדרכו. בהתחלה אני לומדת להכיר אותו, לומדת להגן על עצמי, לומדת את הנקודות הרגישות אצלו, את שלי איתו ומרגישה כמו בקרב על הישרדות. להישאר בטופ אוף מיינד. לרוב אני באמת בלתי נשכחת. גם בזכותם. בשלבים מתקדמים מרשה לעצמי לישון אתו לבד, אני נפרדת מהם, זה לא קל, הם בעצם תמיד איתי.

אני מוציאה אותם החוצה רק רגע לפני שהוא נרדם.

ברמת האינטימיות הגבוהה יותר, חגורה שחורה, אני עוזבת אותם רבה לפני. כשאנחנו ביחד במיטה, ברגעים האלו של אחרי כשהכול עוד קצת מעורפל, כשהעיניים חצי עצומות אבל הלב עדיין דוהר, אנחנו מדברים.

וכדי לשמוע אותו בלעדיהם- בלי מכשירי השמיעה שלי, שמגבירים לי את המציאות, אני צריכה להרגיש אותו.

לשים את היד על החזה שלו במיקום שבו יש הכי הרבה תהודה ואז אני שומעת ויותר מזה, מבינה מה הוא אומר, מה הוא מרגיש.

ככה במיוט גמור בשדה הקרב בין הפוך והכרית אני נשארת בלי כוחות, בלי לנסות להסיח את דעתו כדי לתקוף,

בלי להשתמש בכוח שלו עצמו- נגדו, שם, אני שוכחת מהאימונים ונותנת לוויברציות האמיתיות להוביל.