|
| 1/2010
וואלה אישי
אהלן וסהלן,
אם אני לא טועה, הפעם האחרונה שהבלוג הזה עודכן הייתה לפני כשנתיים וחמישה חודשים.
למה בחרתי להתבטא כאן שוב?
כי אני מרגישה שהאינטרנט תמיד היה מקום בו הייתי מוצאת מקום להתבטא בו- אפילו את המשפט הרנדומלי
היומי שלי, אבל לאחרונה לא ממש מצאתי מקום להגיד בו את המשפט הרנדומלי שלי כי המקום
היחיד שהייתי מבקרת בו הוא הפייסבוק בשנים האחרונות. תופעה קצת מעניינת שעברה על הפייסבוק שלי
בזמן האחרון היא שלהמון אנשים יש אותו. אני לא טוענת שאני בן אדם פופולרי או משהו כזה, חלילה (ואפילו
להפך) אבל התחושה היא שאני כופה את השטויות הרנדומליות שבא לי להגיד על יותר מידיי אנשים, שגם
ככה לא ממש בא לי לשתף בשטויות הרנדומליות.
למרות שהקטע הזה כולו יצא קצת רנדומלי אני מניחה שיש כמה אנשים שיבינו על מה אני מדברת.
התלבטות נוספת שהייתה לי היא האם למצוא מקום חדש להתבטא בו, כמו למשל בלוג חדש לחלוטין
בלי שום רמז על מי אני באמת, או איך קוראים לי, או את מי אני מכירה וכו..
הגעתי למסקנה שכבר בזבזתי את המקום הזה, אז למה לא להמשיך ולנצלו?
ולסיבה היותר מציאותית- לא נראה לי שכמות האנשים שידעו על קיומו של הבלוג הזה גדולה במיוחד
או יותר חשוב- אני יודעת שאנשים לא יחשבו שיש להם סיבה להגיע לבלוג הזה כי כנראה שאין פה שום
דבר חדש (בהתבסס על נסיונם בשנתיים וחמישה חודשים האחרונים) אך גם אם כן יגיעו לכאן, לא תפריע
לי העובדה שאותם אנשים יקראו כאן, גם אם אנחנו לא בקשר או משהו כזה.
אז עכשיו שהרשתי לעצמי לכתוב כאן, אני ארשה לעצמי להתחיל להתבטא.
אני מניחה שאני נמצאת בסופה של תקופה משמעותית ותחילתה של תקופה משמעותית אחרת.
אם אני מסתכלת על "הדברים הגדולים" אני באמת יכולה להרגיש שמחה וגאווה ושהספקתי להשיג דברים
יפים בחיים. בתמונה הגדולה יש לי את כל מה שאני באמת צריכה- קורת גג, משפחה אוהבת, אוכל, אפילו קצת
כסף שהצלחתי לחסוך בעצמי.
אז מה חסר? לא הרבה, באמת שלא הרבה.
בערך רק דבר אחר- בן אדם אחד.
גאד, הלוואי שאני כבר אמצא את האדם הזה...יש לי כל כך הרבה זמן בשבילו, מקום בחיים שלי בשבילו,
תשומת לב בשבילו, אוזן קשבת בשבילו, סיפורים מצחיקים בשבילו.
לפעמים אני מרגישה כאילו אנשים אחרים מבזבזים את הזמן שלהם אחד עם השני, כשלי יש כל כך הרבה
לתת. נכון- דבר לא נחמד להגיד אבל אני לא משתדלת להיות פוליטיקלי קורקט כאן.
לא רוצה לרדוף אחרי אנשים, לא רוצה לסמן אותם ולקוות שהם ישימו עליי, לא רוצה להתאכזב יותר, לא רוצה לחכות יותר, לא רוצה לחפש יותר, לא רוצה לחשוב על זה יותר.
רוצה שהוא יבוא, שהוא יהיה מוקסם ושאני אהיה מוקסמת בחזרה, שהוא לא יניח לי ושאני אחייך, שהוא יקח
את ידי ושאני אניח את ראשי על כתפו.
רוצה להיות שמחה. ורוצה עכשיו.
בבקשה?
| |
|  כינוי:
בת: 37 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
