המבדיל בין קודש לחול שלי הוא לא דתי, אולי אפילו אפשר לומר שהוא לא בהכרח יהודי - הוא יותר ישראלי ואנושי.
החול והקודש שלי דומים מבחינת תוכן עניינים, הפעולות ומרחב הפעולה הוא זה ששונה.
בחול הכל מתנהל במהירות - מירוץ כנגד הזמן, רצון להספיק הכל ובעצם לא מספיקים כלום.
בקודש עדיין צריך להספיק את ההמשך של החול, כל הדברים שעוד לא נסגרו. אבל בקודש יש את התחושה של החופש.
החופש הזה של להחליט מה, מתי, איך וכמה לעשות, אם בכלל.
כל המשימות שהצטברו לי על השולחן, ביומן ובין כותלי החדר הופכות לרשות ולא חובה. אני בוחרת אם להמשיך במירוץ או לקחת חופשה לשעה-שעתיים, או יום-יומיים.
אני הבעלים של החופש שלי גם אם זו תקופה עמוסה והנטל קיים.
אז עכשיו בשעות האחרונות של הקודש שלי כשאני מסמנת על עוד חצי משימה שעשיתי וי למרות שלא הייתי חייבת,
אני אמשיך עוד קצת להתבטל ולבלות בעשיית הכלום הקדושה ואז אחזור אני ואיתי גם כולנו, למירוץ הזה המטורף, שאליו כולנו נשאב גם אם לא נרצה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
