רק לפרוק

מעוררת ליאות באברי.

כי שוב, לספר לכם אותו סיפור. על הזכרונות מהצבא, על האנשים האהובים ההם והאיש ההוא, וכמה זה מוזר היום, כל זה.

והאהובה ההיא שהתאבדה לא מזמן, וכמה שמחתי ועצבתי להיות שם, בו זמנית.

כי טוב שהן עדיין איתי, כבר יותר מעשור. הרבה יותר ממה שהוא יכל.

ומה היא חשבה לעצמה, וכמה מוזר שהיא איננה פתאום. למרות שלא ממש היתה לי שם, ובכל זאת, נדמה שהרבה פעמים היתה ברוחה.

כמה דמויות, רוחות רפאים של שנת 2003 פלוס מינוס, אני נדהמת לגלות שמלוות אותי עד היום.

במיוחד במוצבים צבאיים שכוחים, בצפון או בדרום, פתאום מדגדג לי איזה זיכרון. ואז נ' באה ומחבקת, ול' באה ומציעה לי נושא לשיחת נפש. עדיין.

לא רוצה להתקדם מכאן.

כמה אני אוהבת את האנשים האלה, הבאמת מיוחדים, שבאו לעשות איתי שירות צבאי שכזה..

איזה סוג של קשר פיתחנו אז, שהמפקדת הנערצת עלי צדקה כשאמרה שלא ניפרד.

והמשפחה הקטנה שנקלעתי ליצור, מתרוצצת לה פה בבית. ואיך שחשבתי שאחיה. ברור שיותר מדי אהבתי בנים מכדי להיתקע בלי זוגיות בסוף. צריך רק אהבה אליהם, וקצת להיראות טוב..

והבגרות. אותה בגרות שלא היתה לי אז, כשכל כך רציתי, וכל כך פחדתי להיות איתו. אותה תקופה.

(איפה זה כואב לי? האם בגאווה? -לא, לא רק. היא לא חשובה מספיק...)

ואיך היום אני יותר חכמה ויותר מחויבת לעבודה, ופחות שמחה. סה לה וי.

עדיין מנסה לפתור את השאלה, איך כדאי לחיות.

עדיין מחפשת זמן לנשום, חולמת לנסוע לחו"ל לנקות את הראש.

עדיין מקנאה באנשים מאושרים, כמו קרני אור בפינות רחוב.

עדיין נמשכת לרגש, לשיר עצוב, לזיכרון התאהבות.

כי בשביל זה שווה לחיות, בשביל הזכות להתרגש עדיין.

וקצת להתנדב. וקצת לנסות למצות איזה ערך מוסף.

כבר בגיל 21 שאלתי כאן, למה אנו חיים בעצם. הלא צריכה להיות מטרה נעלה יותר מכסף.

בנתיים למדתי שגם כבודו במקומו מונח.

עדיין מחפשת. לפרוט את זה למילים, אולי יקנה לי קצת שקט.

כביכול יש לי הכל, בדיוק את כל מה שחשבתי שיהיה לי בגיל 30.

אז מה חסר?

-פעם רציתי לשבת בטבע עם לפטופ, לכתוב קוד.

צהלתי למשמע התובנה, שלא באמת צריך להיות במשרד בשביל זה.

כמובן שאני במשרד כל יום, הרבה שעות.

אבל תמיד מותר וכדאי לזכור לחלום.