רק לפרוק

לראות קצת יופי. קצת דברים פשוטים באור רך.

ברווזים ששוחים ותיירים הודים שחייכו אלי, ונחל, וירוק.

ואור נוגה של בין ערביים על הכל.

כל הדברים הפשוטים ששכחנו.

חשבתי שההתעסקות הזאת בו, הישן, היא חבלי שיכחה.

אני עומדת לשכוח אותו, כמו ששכחתי את הסיפור היפה על הנער שאהבתי בגיל 14.

אלה חבלי שיכחה, ואני לא רוצה לשכוח. את עצמי אז, את התמימות.

(הוא הרי אמר שנהיה זיכרון יפה, אבל לא אמר שהזיכרון ימוג וישכח..)

אז הולכת ונוברת במכתבים המטופשים של גיל 20 (אני לא מאמינה שכתבתי לו ככה..), ביומנים.

והקריאה כמו מילואים, מדגדגת בי פינות חשוכות בזיכרון.

ומביאה אותי לבכי.

כמו הזיכרון של ישיבה בשני זוגות, אני וחברה והחברים שלנו.

תמונה ישנה מפאב שעוד היו בו נרגילות.

ואיך היא התחתנה איתו אחר כך והתגרשה, ואיך לפחות היא נשארה לי איתי.

אין כמו חברים ותיקים.

היה שם קסם אדיר, וכעס שלא ידע להתפרק, וקשר לא בוגר.

קיויתי שהחיים ילמדו אותו משהו. אבל הוא מעולם לא רצה להודות שהיה ילדותי,

או שלא רצה באמת את מה שהכריז שהוא רוצה: זוגיות.

לא היה שם דיאלוג אמיתי של זוגיות. האינטימיות לקתה בחסר.

קשה להיות עם מישהו שעקשנותו היהירה סותמת לך את הפה.

שלמה ארצי מקיץ אותי מהחלומות מול האגם ומוסיף:

"במרתף הישן, באמצע העיר, במקום העגול הסדוק

רק זוג אחד עוד נותר מאותם הימים

ולנצח הם ירקדו

אבל פה זה לא שם,

פה בורחים ממתיקות

מוכרחים, כי הכל כבר נגמר

רק ברדיו הישן שר זמר, קול סדוק ונצחי

טוב, הוא רק זמר..."

...................

הוא אותת על חרטה מסויימת שנתיים אחר כך. זה היה מעט מדי, כמו שמתאים לו, אז התכחשתי לזה.

אל תנסה לשכתב את הזכרונות שלי. אני זוכרת הכל, לטוב ולרע.

ועדיין בוחרת לזכור אותך. אותך, ולא את האחרים.

.................

כנראה שלא יהיה לי ריגוש בגיל הזה מלבד ילדים. ואל תציקו על זה, הרי זה כל כך מסובך..

במיוחד בתחום שלי, שבו צריך ללמוד כל כך הרבה...