שבת בצהרים.
עצמתי את העיניים במיטה, ובהשראת הסרט "תחושה מוקדמת" שראיתי השבוע (מרתק), חשבתי מה הייתי משנה בחיי בדיעבד, לו יכולתי.
ובכן, רק ערב אחד הייתי מוחקת אולי. משנה? מעלימה? - ובכן, אולי הייתי מעלימה אותו. ולא כי היה רע, אלא כי היה טוב מדי.
בשנת 2003, את הערב בו הכרנו.
כן, היה רע. שברו של החלום היה רע מדי. ואני רוצה לא לחשוב על זה יותר. הוא לא היה ראוי, ואני לא הייתי ראויה, וכולנו היינו ילדים וזה לא היה הולך בכל מקרה.
לו יכולתי למחוק כליל את זכרון האהבה הראשונה (חנות הפרחים שעדיין קיימת ברמת גן, הדירה, המעונות, המשפחה המנוכרת שלו במושב, זוג החברים השותפים שלו, העבודה בסלט, ובעיקר את העקשן הבלתי נלאה שהוא היה, את הילדה המטופשת שאני הייתי...).
זו היתה תקופה מדהימה, מטורפת. הייתי ילדה, ובעיקר עשיתי חיים משוגעים בצבא.
לו יכולתי רק למחוק אותו מאז, כי נגע בי. כי אף גבר לא יכול היה לשחזר את הטראומה הזו של הפרידה.
לשכוח, למחוק לחלוטין.
זה היה נותן לי שקט מכאן ועד עולם. לא להכיר מעולם בחור יפה במועדון אעלק קיבוצי בתל אביב, לא לעבור אהבה ראשונה - כזאת. מלאת אגו והשפלה הדדית ומערכת יחסים לא טובה ולא תומכת, משוללת אינטימיות ו... ילדותית...
מה אכפת לי? -לא יודעת.
לא על הזיכרון של הודו \ נפאל \ תאילנד (השנה) הייתי מוותרת, לא על הלימודים, לא על הגברים שיצאתי איתם כמה חודשים כל אחד, אחרי הצבא. לא על האהבה השניה, ובטח שלא על השלישית - שאיתה אני עדיין חולקת את חיי.
אם לא היינו נפגשים? -ובכן, אולי הייתי לומדת בטכניון ולא בב"ש, ודאי הייתי יוצאת עם אחרים שפחות, פחות. ודאי הייתי היום באותו מקום, עם אותו בחור מקסים שמוכן להיות איתי בשביל להיות איתי (הן זה מה שתמיד רציתי), ולא בשביל שאעשה לו ארבעה ילדים וחתול...
היה נפלא. היה טוב מדי. עכשיו רק למחוק את הזיכרון.
"שמש בהירה בראש צלול". אם עוד לא ראיתם את הסרט, לכו תראו. מדבר בדיוק על זה.
וכמובן שלא הסכמתי. כמובן שאגרתי יומנים וזכרונות. אבל היום נראה לי שג'ים קארי צדק.
"זה נכון שרצינו להיות ביחד
אבל החיים היו חזקים יותר..
יש אספלט שחור על הדרכים שלנו
ואין כניסה לרחוב שבו עשינו אהבה"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
