רק לפרוק

הן תקופות של מאניה- דיפרסיה.

כלומר, אני נעה בין יאוש לאופוריה.

נעה בין ימים של: ״מה אעשה, איך אחיה ממשרת סטודנט של 40 שח לשעה..״

וימים של: ״שלחתי, ואיש לא חזר אלי! כי יש לי יותר מדי ניסיון בשביל משרת סטודנט. מה יהיה ?!״

לימים של: ״הכל טוב. עוד לא ניסיתי את כוחי במשרות אינטרנט. ואפ-שר לחיות מ-40 ש״ח לשעה.״

ימים כמו האחרונים, מייצרים אצלי תחושה שיש לי יתרון עצום: כי בבית אני אלמד, אתקדם, אסיים תיזה,

אשנה כיוון מקצועי אם ארצה - ואמציא את עצמי מחדש, מקצועית,

מה שכל חברי למקצוע אינם מרשים לעצמם באמת לעשות.

ואז מחלחלת לה אופוריה קטנה, ותחושה שאני כל יכולה.

יושבת לכתוב לעצמי קורות חיים web, ומגלה שקל לי למלא גם את הצד הזה, עדיין, בתוכן.

אז שיקפצו כולם.

[ עדיין מאוד נתרעת מעולם ההייטק.

מספיקה שאלה אחת שאינה במקום

כדי שאנתק טלפונים בפרצוף לאותו איש כח אדם דביל ששאל אותה.

אתם לא עושים לי טובות ].

...

אה, והדירה מתקדמת. בשבוע הבא נחתום חוזה.

א-א-מן.

[כי הדרך הנכונה יותר לחיות היום,

כך אני מאמינה בכל ליבי,

היא בשילוב של הכנסה פאסיבית ].

זהו.

הלכתי ללמוד.