רק לפרוק

היום הרגתי חתולה. לראשונה בחיי.

ביצעתי המתת חסד.

צריך לפרק את זה לחשבון שלי, עם אלוהים ועם עצמי, ולהבין.

....

לפני כשבועיים הבחנתי בה. 

היתה דומה במקצת לחתולה צעירה שהיתה באה לאכול אצלי, רק שעכשיו, אחרי כמה שבועות בהם היא נעלמה, 

חזרה ובקושי דמתה לעצמה: רזה מאוד (פרט לאיזו מסה משונה בבטן, אבל עור ועצמות סביבה..), משלשלת המון.

לקחתי אותה הביתה ללילה אחד שבו הכבירה בבלאגן בבית (באשמת מצבה..). טעות עשיתי, אולי, שלא טיפלתי בה כבר אז.

[ ואולי, זה לא היה משנה ... ].

כעבור שבוע ראיתי אותה שוב. עדיין אוכלת מעט, אבל הולכת ודועכת. אספתיה לוטרינר.

בדיקות הדם שלה היו קשות, והעידו על כבד וכליות שלא תיפקדו מזה זמן. יתכן זיהום בבטן. 

אישפזתי אותה ללילה ואחד ניסיתי לטפל בה בבית. אך כבר באותו ערב היא חדלה לאכול.

נותר לי לצפות בה בלב כבד כשהיא חלשה מאוד, בביתי, ולתהות כיצד ניתן לי, אם בכלל, להקל על סבלה.

האם לטפל? האם לאשפז שוב? האם לסיים את הסיפור ולחרוץ את גורלה?

36 שנים אני על פני האדמה. במרביתן הצלחתי לחמוק מהצורך לקבל החלטות שהן נגד האינסטינקט הבסיסי של כל חיה, לשרוד.

גם בפעמים הספורות שבהן הופעל עלי לחץ לקבל החלטה שכזו, לא הייתי נוכחת בחדר בעת ההמתה. 

וקיוויתי שהפעם, כבפעמים קודמות, אוכל לפחות לייצב את מצבה באשפוז.

לא הייתי אופטימית לגבי כך שאינה אוכלת - חתול שאינו אוכל, לא ניתן להשיב לו את כוחו. גם לא באשפוז.

כמה כוחות פנימיים נלחמו בי, בחלק העצוב שבהתנדבות זו שלי: 

- הילדה שבי, שרצתה תמיד להאמין שאת המקולקל ניתן לתקן, 

וששירותים רפואיים קיימים כדי לתת טיפול מיטבי ואפקטיבי שיתקן את המקולקל.

- הבוגרת שבי, שתהתה כמה משאבים זה יצרוך ממני, בזמן ובכסף, בעיקר;

- השלישית, הספקנית, שהאמינה תמיד שהמתה עושים כיוון שהיא הפיתרון הכי קל (והלא מוסרי);

- הפחד שקינן בי מהפרוצדורה עצמה. האם היא כואבת לחיה?

- הניסיון, שאמר לי שהיא לא תצא מזה, אין מצב.. ובעצם התכתב עם אותה הילדה הנ"ל,

באומרו לה את האמת הפשוטה והקשה לעיכול ש - אפשר לשלם, לקוות לטוב, להשקיע - ועדיין לקבל אותה בשקית שחורה בסוף.

הן זה כבר קרה לנו. והן, היא חלשה. לא בכדי הקפצת אותה לטיפול.

הקול הבוגר, הלמוד והציני, שיודע שיש דברים שלא ניתן לתקן אותם, ושבית חולים לחיות לא תמיד יתן טיפול אופטימלי

(ובעצם, במרבית המקרים, לא יתן טיפול שכזה).

.......

 נכנסתי בכוונה שלמה לתת לה בבית החולים את מה שאי אפשר לתת בבית.

זה היה פלסטר על מצפוני, שאדע שעשיתי את הדבר הראוי עבורה, עוד יום אחד.

בעודי שם, ביקרה אותי הוטרינרית התורנית. מילותיה דחפו אותי לקבל את ההחלטה. אל הקצה.

איך אני חיה עם עצמי? עם ההחלטה?

- לעולם לא בלב שלם.

איך הייתי חיה עם האלטרנטיבה?

- אולי טוב יותר, אף על פי שזהו מס שפתיים. השארתה בחיים היא אי ההחלטה, וממנה, לכאורה, הכל אפשרי.

הוטרינרית חשבה שהיא סבלה. המניע שלה היה למנוע סבל מחיה.

"אנחנו לא אוהבים להמית. יש כאן חתולי רחוב בעלי שברים מורכבים שיאושפזו כאן חודש וחודשיים. 

אבל במקרים כאלה... אין טעם..."

"לא ראיתי אותה יוצאת מהאשפוז", היא אמרה את שעל ליבי.

מחשבות. סוף שבוע מורכב. העצב מזדחל לו בין הסדקים בחיים האדישים, הרגילים. 

גם הספק.

תהי נשמתה צרורה בצרור החיים.

"והוא רצה לומר יזכור,

אבל הרשו לו לעבור

הלך דומם - 

בדם, בכפור, ביער שנגדע"

(- "לילה וימים אחרונים" \ לאה גולדברג. המדהימה ).