FROZEN

העבר הוא בעבר.

אני רק רוצה שזה יעבור

שזה יחלוף

שאני אעמוד על קצה של הר מושלג

והקור לא מפריע לי בכלל

זועק בקול גדול

וההד נשמע כמו השאול.

בטירה הכי קרה בעולם

איפה שהגשם קופא עוד לפני שנשם

איפה שאפילו הפוניקס לא בוערת

איפה שכל הבנות הטובות מתות,

היכן שכל החלומות מוחבאים

שיובל יעבור עד שאראה אדם נוסף

ולהכין צורות בשלג הרך.

ורק שילך, שילך...

לא רוצה עוד שמש, רוצה רק קפור

במקום שבו כל יצור חי יעצור.

פה אין צודק ואין טועה

יש רק אותי וריח של קור.

אין ים או קונכיות,

אין פרחים או תקוות

כל מה שיש זה קור.

אין הורים או אחים

ואין ברקים או רעמים

העבר הוא בעבר,

השלמות היא בחלום

ואהבה כמו הקור

לא מפריע לי בכל מקרה.

שילך, שילך...

כדי שאף אחד לא ידע

שאף אחד לא יגלה,

יש לי פה מוסיקה ואור

ואני מאושר לבד בקפור.

כתבתי שני מכתבים חשובים לאחרונה...

אחד ליובלי, שסופסוף חזרה כבר.

אני חייב לציין שהבית שלי מרגיש הרבה יותר כמו בית עכשיו כשהיא שוב ישנה 8 דק' הליכה ממנו.

השני לקונכייה, שאנחנו בקשר יומיומי אבל דיי שיטחי- למרות שהיה לנו איזה פיצוץ קלביום העצמאות.

את המכתבים אני אפרסם כאן כשיהיה לי זמן וכשהפצעים יחלימו קצת...

"אין יותר סוייר ויובל."

אני שונא כשהיא אומרת את זה... ואני עוד יותר שונא את הנקודה בסוף המשפט.

מצאתי מישהי חדשה.

לא בפן הרומנטי, אבל מישהי שבהחלט גורמת לי להרגיש את ההקלה הזו בלב כשאני רואה הודעה ממנה.

אנחנו מתכתבים, הלוואי שיכולתי לרשום 'מלא', אבל מתכתבים כמה שהזמן מאפשר לנו.

אני עדיין לא מכיר אותה יותר מידי טוב- אבל היא נשמעת מדהימה ונעימה.

וזה בדיוק מה שהיא מנחיתה עליי כשאני רואה הודעה חדשה ממנה- נעם.

אז תודה לך Hope,

את עושה את המציאות היומיומית שלי להרבה יותר נעימה.

ואני מבטיח שאני לא אעלם שוב לכמה ימים (שהרגישו כמו נצח) ברצף.