לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

FROZEN


~ The cold never bothered me anyway ~

Avatarכינוי:  Trickster

בן: 35

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הכאב הכי גדול שלי



אולי זה מוזר קצת ולא במקום
אבל את הופעת לי אתמול בחלום
כשפתחתי את פי, שיר יצא לעולם
את הכרת כל מילה ואז שרו כולם

מנגינה שפורטת על הנשמה
בקצב חודר שמחסיר פעימה
ואהבתנו נשארת איתנו
הלב ימשיך בתוכנו לפעום

הו משפחתי, שמעי את קולי
שירו פזמונים, נשיר כל היום
ואהבתנו נשארת איתנו
הלב ימשיך בתוכנו לפעום...




ספתי שלי... אני מתגעגע כל-כך.
נכתב על ידי Trickster , 16/7/2018 23:13   בקטגוריות אהבה, געגועים, הקול שבפנים, עולם אכזר, שברון לב, אהבה ויחסים, סיפרותי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אפוקליפסה


ברגע שנכנסתי, נהיה שקט. שמעתי אנשים מסננים: "טוב שסופסוף נזכרת להגיע"
אבל התעלמתי. המשכתי ללכת במלכותיות. רואה איך כל העולם אט אט,
משתחווה וקורס לרגלי. כשנולדתי תמיד אמרו לי שיש לי תפקיד מיוחד,
שאני מיוחדת. אבל הורים.. מי כבר מקשיב להם. תמיד חושבים שהילד
שלהם הוא מציאה אמיתית, חושבים שהוא איזה גיבור-על שיציל את העולם.
כבר בגיל קטן למדתי לזהות את השקרים שלהם, את השיעול ה"כאילו"
מקרי של אבא כשנתפס בשקר, את הסטת השיער אל מאחורי האוזן
של אימא בכל פעם שלא הייתה בטוחה מה להגיד. ידעתי כבר מגיל צעיר
לזהות כשמרחו אותי. אימא תמיד השתדלה להיות נחמדה וחברותית,
היא אמרה לי שהגננת נחמדה, והילדים מקסימים. כששאלתי את אבא
מה דעתו על הגן, הוא הביט בי בריחוק עייף, והשתעל קלות.
הוא לא סיפר לי שיזרקו עליי אבנים, שיצחקו עליי שאני שונה,
שלא יהיו לי חברים. כשאימא הציעה את הגן הוא לא התנגד,
אף פעם לא הייתה לו דעה משלו. הוא היה היחיד שיכל לספר לי את האמת,
אבל הוא היה כל כך פחדן.. אני לא יודעת ממי הוא פחד יותר, מעצמו,
מאימא או ממני, כי אף אחד משלושתנו לא נראה לי כזה מזיק,
אבל אבא התייחס אלינו בפחד, כאילו שהיינו מפלצות. מאלו שמתחבאות לך
מתחת למיטה, אלו שאתה פוחד מהם כשאתה קטן, שאתה חושב
שיצאו פתאום באמצע הלילה ויאכלו לך את כפות הרגליים.
אולי זה לא חוכמה להפיל את זה עליו ככה, בנינו, הוא פחד גם מהצל
של עצמו. זה היה דיי מצחיק. אני זוכרת שכשהייתי קטנה,
היינו הולכים ברחוב יד ביד, וכשהחושך היה יורד, היו פנסי הרחוב
הכתמתמים נדלקים, ומאירים את הרחוב באור מכשף.
אבא תמיד היה עובר לידם, מבחין בצל שלו ומתפלץ. צורח,
מייבב. בתור ילדה קטנה, זה הפחיד אותי נורא בהתחלה. 
אבל עם הזמן, למדתי לצחוק. "זה רק הצל שלך אבא!" הייתי אומרת,
ומתגלגלת מצחוק על רצפת הרחוב, "הוא לא יעשה לך כלום!"
ואבא היה מביט בי בעיניים משתוממות, לא מבין איך ילדה
בת שש מבינה יותר טוב ממנו. אז, הייתה אימא מגיעה,
ונוזפת בי שהרחוב מלוכלך, ושמי יודע מתי ניקו כאן בפעם האחרונה.
"הכל מטונף פה!" היא הייתה אומרת בגועל ומרימה את האף בסלידה.
 אבל אני ידעתי, שב"הכל" היא לא מתכוונת רק לרחוב.
"את רוצה להיות מלוכלכת?" היא הייתה שואלת, ומביטה בעיני
במבט של תוכחה. כאילו שאי פעם יהיה לי אומץ להגיד לה כן...
מעולם לא סיפרתי לה על שלולית הבוץ בה הייתי קופצת בחורפים,
מתכסה כולי בנתזי בוץ ומצווחת באושר. תמיד הייתי רצה הביתה
קצת לפני שהגיעה, מתקלחת ואז יושבת על השטיח עם כמה
קוביות, כשהייתה נכנסת, כבר היה על השטיח ארמון לתפארת.
והיא הייתה פורעת את שערותיי ואומרת כמה אני נפלאה.
לכן, כשהאנשים האלו מלמלו ולחשו כשעברתי, לא היה לי איכפת.
הייתי רגילה ללחישות, להסתרות. הייתה לי.. איך אומרים?
ילדות מחשלת. פסעתי במלכותיות, בעוד השמש בוקעת מאחורי.
מי שאמר שאני חושבת שהשמש זורחת לי מהתחת צדק לגמרי,
רק לא מה.. גוף הפיזי, זה פשוט שהיא תמיד מאחורי,
סוגדת לי, כמו כולם. לבסוף הגעתי אליו. עטוי בגלימה מלכותית
משתפלת, בגווני בורדו אדום מלכותי שהייתה מעוטרת בקצוותיה
בפרווה לבנה ומהודרת. ראיתי בעיניו הטובות עד כמה הוא עייף.
"אדון עולם," לחשתי וכרעתי ברך. משתחווה בהערכה גואה.
הוא נגע קלות בכתפי, כמאשר לי לקום. 
והביט בי זמן ממושך, בעיניו החכמות, העמוקות לאין שיעור.
"אפוקליפסה," הוא אמר ונאנח בשמחה, כמי שאבן נגולה מליבו, מכתפיו.
"כמה טוב שבאת."
ובמבט מאושר ועייף, הושיט לידי את הכתר.




-נכתב על ידי אפוקליפסה. שלא משנה מתי, הכתיבה שלה עדיין מחזירה אותי לעולם שכולו טוב.
נכתב על ידי Trickster , 24/1/2015 04:49   בקטגוריות גשם, הקול שבפנים, הרס עצמי, מיסתורין, עולם אכזר, שברון לב, אהבה ויחסים, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוסט-טראומה


בלילות זה הכי קשה
הכול עולה אם תרצה או לא

באותו הרגע שאתה מניח את הראש על הכר

השקט סובב אותך,
זה רק אתה והחושך
ואז מתחילה המלחמה האמיתית.

הזיכרונות עולים, הדמעות יורדות
ואתה בוכה בשקט על הכרית
שאף אחד לא יידע שקשה לך
כי כזה אתה, טיפוס קשוח.
אתה יכול להתמודד עם הכול לבד
גם עם שברון לב.

אז אתה מתהפך לצד השני של הכרית,
כאילו שהכאב יישאר שם ולא יבוא אחרייך
אבל הכאב הוא לא צייתן,
הוא התמקם לך בפינה הכי כואבת בלב ולא מתכוון ללכת.
ואולי קצת שכחת, איך זה מרגיש לשמוח באמת,
אחרי הרבה לילות ארוכים בלי שינה
שהראש מתענה והלב כבר נכנע.

אבל אסור שאף אחד ידע
ואתה לא תדבר על זה כדי שאף אחד לא ישמע,
ואתה תנסה להתמודד עד הסוף לבדך
עד שתאבד לגמרי את דעתך.

הנה בא הבוקר והשמש עלתה,
אתה קם ומתחיל יום חדש-
מנגב את הדמעה, ומחייך כאילו כלום לא קרה
אתה שוכח רק דבר אחד...

אחרי הזריחה מגיעה עוד שקיעה
ומחכה לך עוד לילה לא קל, ללא שינה
כי בלילות זה הכי קשה,

בין אם תרצה ובין אם לא תרצה.

נכתב על ידי Trickster , 26/5/2014 15:48   בקטגוריות אימה, הקול שבפנים, מדור תלונות, עולם אכזר, סיפרותי, פסימי, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שוקו של ארומה ב-26/5/2014 16:09
 



הסוף? לא בטוח


עוד פחות משעה ואני יוצא לבגוד בכל ערך עצמי שאי פעם היה לי.

עוד פחות משעה ואני יוצא לנסות לסיים סיפור שפשוט מסרב להגמר מה 25.5.13

עוד פחות משעה ואני יוצא להכנע...

נכתב על ידי Trickster , 9/1/2014 07:43   בקטגוריות הקול שבפנים, עולם אכזר, עצבים!, פסימי, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ'י. ב-11/1/2014 22:50
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לTrickster אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Trickster ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)